ישראל, צריך להזכיר, כבר הסכימה למתווה וויטקוף, שחזר אתמול בערב למרכז השיח הציבורי. חמאס שלח תשובה חיובית. עסקה חלקית, עם אופציה לעסקה כוללת. הפרטים כבר ידועים. והכדור חוזר שוב לישראל. רגע לפני שישראל מגבשת את תגובתה, כדאי להזכיר שלחמאס יש אסטרטגיה. הוא לא מביס את ישראל צבאית. להפך. הוא מביס את ישראל מדינית. זו לא דעה. זו עובדה. מצבה המדיני של ישראל מעולם לא היה גרוע יותר. הבעיה היא שיש לאן לרדת. אין צורך להגיע לשם.
ובעיקר, אין צורך באשליות. זה לא האיום הישראלי בהשתלטות על עזה שגרם לשינוי בעמדת חמאס. להפך. האיום הזה הוא בדיוק מה שלא מטריד את חמאס. עם מה אנחנו בדיוק מאיימים? עם בניינים הרוסים? עם העברה המונית של אוכלוסייה, שלא תעבור מרצונה? עם חיילים שמנסים להעביר בכוח קשישות או ילדים או נשים בהיריון? עם עוד הרבה מאוד הרוגים? הרי זה בדיוק מה שחמאס רוצה. אז לא, זה לא האיום בלחץ צבאי. שינוי העמדה של חמאס נובע מלחץ ערבי. וזה לא מקרה שכבר אתמול בערב, רוב יחסי הציבור של חמאס היו בכלי התקשורת הערביים.
לחמאס יש אסטרטגיה. הוא לא מביס את ישראל צבאית. להפך. הוא מביס את ישראל מדינית. זו עובדה. מצבה המדיני של ישראל מעולם לא היה גרוע יותר. הבעיה היא שיש לאן לרדת
מה עכשיו? אם ישראל תאמר "לא" – זו תהיה נפילה למלכודת שחמאס הכין לה. משום שאם הדיבורים, רק דיבורים, על השתלטות על העיר עזה כבר גורמים לעוד ועוד קריאות לסנקציות, אז כניסה צבאית לעזה תגרום למפולת הרבה יותר קשה. תמיד, צריך להזכיר, יש לאן לרדת. ואם הכניסה לעזה, עם כל מראות הזוועה והחורבן וההרס וההרוגים אמורה לגרום לישראל לאותה מפולת, אז כניסה לעזה לאחר שחמאס אמר "כן" למתווה וויטקוף – וישראל תסרב – המפולת תהיה הרבה יותר גדולה. כך שפעם נוספת מתברר שהאסטרטגיה של חמאס הרבה יותר חכמה מזו של ישראל.
עם קצת יותר חוכמה, זו הייתה ישראל שהייתה צריכה להכין מלכודת לחמאס, להכריז על הפסקת אש חד-צדדית, ובמקביל – לדרוש את שחרור החטופים ופירוז הרצועה. חמאס היה אומר כן? ישראל הייתה מרוויחה. חמאס היה אומר לא? היוזמה הישראלית הייתה מונעת חלק, לפחות חלק, מהמפולת המדינית. ובנוסף, ישראל הייתה זוכה במנה לא מבוטלת של לגיטימציה לוּ היה צורך בהמשך לחימה.
עד כמה התמכרה ישראל לקונספציה הלא נכונה? בסוף השבוע נחשפו בערוץ 12 הקלטות של ראש אמ"ן לשעבר, אהרון חליוה. הוא אדם רציני. מוכשר. כואב. הוא לקח אחריות. אבל הוא עדיין מאמין, בכל ליבו, שאפשר להרתיע את חמאס על ידי נקמה. "העובדה שיש כבר 50 אלף הרוגים בעזה היא הכרחית ונדרשת לדורות הבאים", הוא טען. "על כל אחד ב-7 באוקטובר צריכים למות 50 פלסטינים". הוא עדיין מאמין שזה מה שירתיע את חמאס.
נניח לעניין המוסרי, שהוא בהחלט חשוב. זו לא דרכה של הציונות. הנה לנו ראש אמ"ן לשעבר, האיש שהיה אמור לדעת הכל, שעדיין מתקשה להבין את ההיגיון הבסיסי של הג'יהאד, של האחים המוסלמים, של חמאס. הוא עדיין מאמין שהרס, מוות וחורבן מרתיעים אותם. הרי כל האידיאולוגיה של הג'יהאד, על כל שלוחותיו, מבוססת, כפי שהגדיר אותה מייסד האחים המוסלמים, חסן אל בנא, על "תעשיית המוות". אז חליוה באמת חושב שאפשר לאיים עם עוד מוות על אלה שהמוות הוא הציווי העליון שלהם? וכי כאשר יצאו ראשי חמאס למבצע הרצחני שלהם הם לא ידעו שהתוצאה תהיה הרס וחורבן? וכי זה לא הסיפור של הג'יהאד בכל מקום שבו הוא מרים ראש? אז מה בדיוק מציע להם חליוה? בדיוק את מה שהם רוצים. זה לא הרתיע אותם לפני 7 באוקטובר. זה לא מרתיע אותם אחרי 7 באוקטובר.
חליוה כבר לא בתפקיד. הוא לקח אחריות. הוא פרש. הבעיה היא שהקונספציה לא פרשה. היא שולטת היום בצמרת המדינית של ישראל
חליוה כבר לא בתפקיד. הוא לקח אחריות. הוא פרש. הבעיה היא שהקונספציה לא פרשה. היא שולטת היום בצמרת המדינית של ישראל. ישראל ממשיכה לאיים על חמאס עם עוד הרס וחורבן, על ידי השתלטות על העיר עזה. מה תהיה התוצאה? כן, עוד נכבה. זה עונשו של מי שקם עלינו להשמידנו. אבל נכבה היא רע הכרחי. היא תוצאה. היא לא מטרה בפני עצמה. זו אידיאולוגיה של הג'יהאד. לא של ישראל.
ורק דבר אחד היה אמור להיות ברור למקבלי ההחלטות: הקונספציה שלפיה ראשי חמאס רועדים מפחד מפני עוד איום של הרס וחורבן, ושזה מה שירתיע אותם – כבר קרסה. חמאס משתוקק לכך שישראל תלחץ על הגז. עוד מוות. עוד חורבן. חמאס לא חושש מתשובה שלילית של ישראל. ייתכן שהוא אפילו מקווה לה. הרי זה בדיוק מה שיחמיר את הנזק לישראל. עוד חרם אקדמי. עוד חרם תרבותי. עוד אמברגו נשק. עוד ניצחון ל-BDS. יש לישראל הזדמנות לעצור את המפולת. אסור לפספס אותה.
