1.
תלמידים ותלמידות רבים יחלו במהלך השבוע להתכונן לקראת פתיחת שנת הלימודים, ישלימו ציוד חסר, יסדרו תיק. הם אוהבים חופש, אבל מתגעגעים למסגרת; הם יודעים שכל שנת לימודים נוספת תסייע להם להגשים חלומות בעתיד. השבוע ייערכו ימי הערכות בהם יתייצבו מנהלים, מורות ומורים, גננות ואנשי חינוך בבתי הספר. הם יתכננו את תוכני הליבה, האירועים המרכזיים. גם הוותיקים שבהם יגלו התרגשות עמוקה. אלא ששוב - הופס - איומי שביתה יתפסו את הכותרות. אנחנו מדינה במלחמה, עם חטופים ועם חללים ועם מילואימניקים ועם פצועים ועם מי שמתמודדים עם משבר כלכלי. אנחנו הורים לילדים שחוו קורונה ומלחמה: עכשיו זמן שביתה?
2.
אם כבר, למחאת הורים אנחנו נקראים. למחאה כנגד מציאות שבה חסרים כל כך הרבה מורים, שלא נערכו בצורה מושכלת כדי להתמודד עם משבר כוח האדם החמור. עם מחסור דרמטי במנהלות ומנהלים. ביד אחת מבקשים ליישם דוח שיוביל להקטנת מספר התלמידים בכיתות וביד האחרת אין מספיק מורים לכיתות במתכונת הקיימת. מחאת הורים המצביעה על דאגה מחוסר הרלוונטיות של חלקים בתוכניות הלימודים. מחאת הורים מהפריפריה, מחאה שמסרבת להכיר בפערים בין תלמידים בישראל, שלא מוכנה לשרטט תמונת עתיד שונה לתלמיד במרכז מזו של תלמיד בדרום ובצפון.
3.
ארגוני המורים השונים מחויבים לשנות את אסטרטגיית הפעולה שלהם. כמי שחי את עולם החינוך למעלה מ-35 שנה, כמי שנשוי למנהלת בית ספר בדימוס, כאבא למחנכת מסורה, אני יודע שכמעט כל שביתה הסתיימה בתוספת חודשית שוות ערך למחירה של מנת פלאפל. בעבר, מורה שהיה נכנס למערכת החינוך בשנות ה-20 לחייו התמיד בעיסוקו עד שפרש לגמלאות. העולם השתנה, המורים שיבואו בשבוע הבא בשערי בית הספר לא יתמידו בעבודתם 20 ו-30 שנה. לא מפני שהם לא יציבים או לא מסורים. על ארגוני המורים לדאוג למורי העתיד, לשנות את הכללים מהיסוד. מושגים כמו "ותק" לא יביאו צעירים וצעירות מוכשרים למערכת.
צעירים וצעירות בישראל, כאלה המסיימים שירות צבאי משמעותי, כאלה שהסכימו לסכן את חייהם למען המולדת, חייבים להתגייס לחינוך. הטובים והטובות להוראה
4.
צעירים וצעירות בישראל, כאלה המסיימים שירות צבאי משמעותי, כאלה שהסכימו לסכן את חייהם למען המולדת, חייבים להתגייס לחינוך. הטובים והטובות להוראה. עיסוק בחינוך איננו רק מקצוע אלא שליחות וייעוד. אין מה שמשתווה לזוג עיניים משתאות של תלמיד אחרי שיעור. אין מה שממלא את הנפש יותר משיחת נפש עם תלמידה מתבגרת הזקוקה להכוונה. אין מה שיכול להעניק לחיינו משמעות יותר ממפגש עם בוגר או בוגרת שבנו לעצמם חיים של נתינה ומשמעות. לצד תנועות מילואימניקים, הגיעה העת להקים תנועה של צעירים שיקשרו את גורלם בעתיד החינוך של ישראל. תרומתם לעתידה ולביטחונה של המדינה יירשם בספרי ההיסטוריה שלנו.
5.
ומעל הכל. אנחנו הפכנו לעבדים של המערכת: משרד ענק, מחוזות, ארגוני מורים, אגפי חינוך, ועוד. מה עם הילדים שלנו? מי רואה אותם? האם כל ההחלטות במערכת החינוך נלקחות דרך משקפיים הרואים את טובת הילד וצרכיו? האם הילדים שלנו אינם אלא כלי משחק בידיה של מערכת שחלקים נרחבים ממנה כבר לא רלוונטיים?
הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת פנימה
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.25
