תמיד העדפתי את זן השופטים אליו משתייך נשיא בית משפט השלום מנחם מזרחי. שופטים שבניגוד לעמיתיהם הרבים מדי אינם עושי דבריהן של המשטרה והפרקליטות אלא מגלים הבנה עמוקה לתפקידם כמגיני החשודים והנאשמים אל מול מערכת דורסנית רבת עוצמה. שופטים שאינם ממצבים עצמם כבורג במערכת בירוקרטית (ולכן מצדיעים לשופטים שמעליהם ומתיישרים לפי גישותיהם) אלא להפך, רואים עצמם שווים בין שווים גם ביחס לאלה שניצבים מעליהם בהיררכיה השיפוטית שכן הם כולם מחויבים רק לדבר אחד: "למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט את העם משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". זאת אף שברור לכל "שבהיררכיה הקיימת בין מוסדות השיפוט, מחובתה של הדרגה הראשונה לציית להוראותיה של דרגת הערעור".
לכן ההבדלים הדרמטיים בהחלטות שבין הנשיא מזרחי לשופט המחוזי עמית מיכלס בכל הקשור לחשדות נגד יונתן אוריך לא רק שאינם מבהילים אלא דווקא משמחים. הם מלמדים על בריאותה של מערכת שהיא כאמור אמנם היררכית (עם כוח מנחה) אבל מורכבת משופטים עצמאיים בעל חוט שדרה, גם כלפי אלה שניצבים מעליהם ואחראים על קידומם. אלא שלא זה הדבר החשוב והמדאיג שנחשף בסבב ההתכתשות האחרון בין שני השופטים בפרשה.
הכוונה היא ללשון האגרסיבית ולקביעות החד ערכיות והמוקצנות בהחלטות שני השופטים - ובמיוחד בזו של השופט מיכלס. זה מה שעולה מהתעלמותו המודעת של השופט מזרחי מהנחיות השופט מיכלס מהסבבים הקודמים (למשל לגבי כך שמדובר בשלב מקדמי שאינו מתאים לבירור השאלה אם אוריך הוא "עובד ציבור" אם לאו) ומהעובדה שלא רק שהוא פועל בניגוד להנחיות הערכאות שמעליו אלא מתחפר בעמדותיו הקודמות ומקצין את קביעותיו לגבי ראיות המשטרה והתממשות יסודות העבירה. זה בולט עוד יותר בהחלטת שופט מיכלס שבשפה גסה מזים כמעט כל אמירה של מזרחי, מבקר אותו בחריפות חסרת תקדים וחמור יותר – למעשה מאשים אותו בפגיעה בחקירה בשל חשיפת חומרי חקירה שאינם פומביים.
אסור שיקרה אצלנו מה שקרה בארה"ב בתחילת המאה ה-20, כשכל אפרו-אמריקאי ידע שמערכת המשפט הלבנה תרשיע אותו
סימני הקריאה והאצבעות המאשימות שנזרעים בהחלטות ביד נדיבה הם חסרי תקדים. הלשון השיפוטית אמורה וחייבת להיות אחרת, בוודאי כשמדובר בשיח בין שופטים שחייבים לכבד זה את זה לפחות למראית עין. לקורא את החלטת הנשיא מזרחי נדמה שדבריו אינם מכוונים למשטרה אלא ישירות לשופט מיכלס שמצידו מקדיש את עיקר דבריו לא לאוריך אלא למזרחי כאילו האחרון הוא החשוד בדבר עבירה ולא הראשון.
סגנון בוטה ואישי זה, כמו גם הבחירה בנוסחים הקיצוניים ביותר, מלמדים שלא מדובר במחלוקת בריאה בין עמיתים, אלא בחזית רחבה יותר של שני שופטים שכמעט ושוללים לגמרי את לגיטימיות עמיתם לשיפוט בפרשה. חילופי המהלומות בין השופטים מזכירים את המשפט האמריקאי הקלוקל, שבו אין באמת בתי משפט אלא תחרות בין שני מחנות ברורים - שמרנים וליברלים, והכל נגזר משם. הסכנה בתהליך שכזה ברורה: אמור לי לאיזה מחנה השופט משתייך, ואחזה בדיוק מה תהיה החלטתו.
לאחרונה טענו משפטנים ישראלים, שביקשו ללמד סנגוריה על תהליך המחנאות שפשה בבית המשפט העליון, שהוודאות הזו היא לא רק טובה אלא גם חיונית. לשיטתם, מאחר והמשפט מבקש לכוון התנהגות אזי מצוין שאנו יודעים לצפות מראש את פסיקת השופטים. אלא שעם כל הכבוד, הדבר דומה למה שקרה בעבר בארה"ב בתחילת המאה ה-20, כשכל אפרו-אמריקאי ידע לצפות שמערכת המשפט הלבנה תרשיע אותו ותזכה את הלבן שפשע נגדו. הוודאות המוחלטת הייתה לא בשל בהירות החוק אלא בשל ודאות ההטיות הגזעניות והאחרות שהפעילו את אוכפיו. זה היה נורא ואסור לתת לזה לקרות אצלנו. ראו הוזהרנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.25
