השאלה רק הייתה מתי. מתי וכמה זמן יעבור, מהרגע שבו נתוודע לתקלת הענק ברכבת שהשביתה את תנועת הרכבות בארץ ועד שאיזה גורם בממשלה יאשים בכך את היועמ"שית.
התשובה דווקא מפתיעה. בניגוד למצופה, לקח שבוע שלם מרגע שכבלי המתח קרסו במסילת החוף ועד אתמול, כששרת התחבורה מירי רגב טענה במסיבת עיתונאים שאם היועצת לא הייתה מאפשרת לחרדים ולקפלניסטים לחסום כבישים – האוטובוסים היו מגיעים בזמן.
זהו. יש לנו אשמה. זאת שאשמה בכל מה שקורה פה, מסירוב לאשר חקיקות או החלטות ממשלה, התנגדות לרפורמות, הגבלת פעולות בנושאי ביטחון וחוסר נאמנות לממשלה נבחרת – היא זאת שאשמה גם בכאוס התחבורתי שהתרחש כאן בשבוע האחרון. אי-אפשר לנתק את זה, הסבירה השרה הממונה ברצינות רבה, בסוף זה הכל חיבוריות וקישוריות.
אם יש משהו שמסמל את האופן שבו הממשלה הזאת יורקת על אזרחיה, מתעלמת מצורכיהם ומתרשלת בתפקידיה – זו כנראה התנהלותה של שרת התחבורה בימים אלה. וזה לא שחסרים דברים אחרים שמסמלים את האופן שבו נבחרי הציבור לא רואים אותנו ממטר. מהתנהגותם למשפחות החטופים ועד להתבטאויותיה הבזויות של חברת כנסת נגד מאבטח בבית המשפט. מהבחירה של מפלגת השלטון בחשוד באונס לראשות אחת הוועדות היוקרתיות בכנסת ועד לפיטוריו של יושב ראש ועדת חוץ וביטחון בזמן מלחמה, כי לא התיישר עם הקו של הקואליציה בעניין חוק ההשתמטות.
ויש כמובן אינסוף דוגמאות שהמשותף לכולן הוא האטימות, הזלזול וחוסר האמפתיה שהם מגלים כלפי אזרחי המדינה. הכל מותר. הרף של מה שחוקי, מוסרי, אתי או סתם אנושי ירד כל כך נמוך, כל כך שקוף, שרואים דרכו את הצד השני של כדור הארץ.
בואו. מה אנחנו מתפלאים. האישה שאמרה פעם בישיבת סיעת הליכוד שאין לה כאבי בטן למקרי אונס, לנכים, לנשים מוכות, לחיילים – זו אותה אישה שאין לה כאבי בטן לתושבי ישראל, שאיתרע מזלם והם צריכים להגיע לעבודה, לטיפולים רפואיים, או סתם לעבור עם הילדים את חופשת הקיץ שגם ככה קשה מנשוא כשאחד מההורים במילואים. אז הפקקים חונקים, התחבורה מתפרקת, ושרת התחבורה מתעופפת. וזו לא רק רשלנות פרטית. זה חותם של ממשלה שלמה: הכל קורס וההנהגה מנותקת.
מה שעצוב הוא שאין לנו כבר ציפיות מכלום. אנחנו רואים ושומעים, אומרים שזה נורא ועוברים הלאה. או במקרה זה, משתרכים בכבישים במשך שעות, נסיעה של עשר דקות הופכת לשעתיים
מה שעצוב הוא שאין לנו כבר ציפיות מכלום. אנחנו רואים ושומעים, אומרים שזה נורא ועוברים הלאה. או במקרה זה, משתרכים בכבישים במשך שעות, נסיעה של עשר דקות הופכת לשעתיים. אין רכבות, אז בלית ברירה אלפי מכוניות עולות על הכבישים. הסיוט הוא בלתי נסבל. אבל הרי היום אנחנו מתביישים לקטר, כי מה זה לעומת הסבל של משפחות החטופים, הייאוש של המפונים, הנטישה של יישובי העוטף, העומס הכבד על המילואימניקים ובני משפחותיהם. וברצינות, קצת פרופורציות.
אבל זה לא בסדר. זה לא צריך להיות ככה. מקובל עכשיו לדבר על "נרמול". אנחנו מנרמלים את המצב, ומשהו שקומם אותנו לפני כמה חודשים הופך מהר מאוד למקובל. אבל המילה נרמול עושה איתנו חסד, לנרמול יש גם קונוטציות חיוביות. יותר נכון לדבר על כניעה. אנחנו נכנעים לעייפות, לשחיקה, לחוסר האמון ובעיקר לחוסר בתקווה.
השבוע הייתה ציפייה לראות משהו אחר. אולי סוג של לקיחת אחריות. של הבנה של גודל המשבר וצורכי האזרחים. אבל זה לא קרה. מירי רגב, שרת התחבורה, בעיצומו של משבר תחבורתי ממדרגה ראשונה, והפעם משהו שמכאיב לא רק לשמאלנים ולקפלניסטים בתל-אביב, אלא לבוחריה בפריפריה, ממש לבייס שלה – הודיעה בלי למצמץ שהביקורת הציבורית על נסיעתה בזמן כישלון תשתיתי במדינה במשבר מתמשך פשוט לא מזיזה לה. "זה לא צ'ופר", אמרה בנסיבת עיתונאים. "לא אתנצל על אף נסיעה לחו"ל".
זה לא סוד שמדובר בשרה שעוסקת הרבה יותר בפוליטיקה מאשר בעניינים מקצועיים. כולנו עוסקים יותר בפוליטיקה, מודה אחד השרים, אבל אצלה הפרופורציות חריגות
זה לא סוד שמדובר בשרה שעוסקת הרבה יותר בפוליטיקה מאשר בעניינים מקצועיים. כולנו עוסקים יותר בפוליטיקה, מודה אחד השרים, אבל אצלה הפרופורציות חריגות, ואת זה אפשר לשמוע גם מאנשים שעבדו איתה.
כולם מודים שבקדנציה הזאת יש לשרה נטייה מובהקת להרבה יותר נסיעות לחו"ל, ולמרות שהיא חוטפת על זה ביקורת כל הזמן, היא לא מוותרת. יש לזה כל מיני תיאוריות שעלו מיד אחרי שנעלמה פעם למאבטחים שלה בווינה. אבל מדובר רק בשמועות. אגב, מטרת הנסיעה של רגב הפעם היא "ביקור מדיני-מקצועי המיועד לקדם שיתופי פעולה מדיניים ותחבורתיים בין ישראל לארה"ב".
ביקור בחברת בואינג זה יופי של דבר. הכרה הדדית ברישיונות נהיגה – זה אחלה. בטיחות בדרכים? באילו דרכים, אלה שמתפוצצות עכשיו מפקקים בגלל המשבר התחבורתי?
ביקור מדיני? מעניין. אפילו שר החוץ מסתפק בביקורים מדיניים בזמביה. הרי בשביל זה יש לנו את דרמר. ביקור מקצועי של שיתופי פעולה? ראינו איך כל השיתופים האלה עבדו כאן בזמן המלחמה עם איראן. ביקור בחברת בואינג זה יופי של דבר. הכרה הדדית ברישיונות נהיגה – זה אחלה. בטיחות בדרכים? באילו דרכים, אלה שמתפוצצות עכשיו מפקקים בגלל המשבר התחבורתי?
הכל חשוב. ואפשר היה אפילו להבליג על השבועיים התמימים שלוקחת לעצמה השרה, למרות שמדובר בחברת הקבינט המדיני-ביטחוני, בתקופה שבה נדרשות הכרעות דרמטיות. תשאלו כל אזרח אקראי ברחוב מה יותר חשוב לו, שלשרת התחבורה יהיה שיח עם גופי תכנון ותשתיות בארה"ב, ראשי תחבורה ציבורית ומטרו בעולם, או שיהיה טיפול יסודי של הסמכות הכי גבוהה במשרד התחבורה ברכבת המושבתת ובדרכים המפוקקות.
הדרך היחידה לגרום לרגב לטפל במשבר התחבורה, אמר לי השבוע פוליטיקאי שראה בחייו כבר כמה וכמה משברים, היא להעביר את רכבת ישראל למיאמי.
כדאי לשנן את זה טוב: על פי דוח "כלכליסט", מאז תחילת הקדנציה בינואר 2023, רגב טסה 12 פעמים לחו"ל. הנסיעה הקרובה לארה"ב תהיה ה-13. מאז תחילת הקדנציה שהתה בחו"ל 81 ימים, מתוכם ב-2023 – 28 ימים, ב-2024 – 31, ובתחילת 2025 – 16 ימים. אחרי נסיעתה הקרובה, אפשר יהיה לדבר על 98 ימים בחו"ל, מתוכם, על פי אותו דוח – שלושה במימון פרטי. כל זה, אגב, עלה לנו מעל לשני מיליון שקלים.
נחסוך מכם הפעם מה אפשר לעשות בשני מיליון השקלים האלה. ונחסוך מרגב את השיעור הבסיסי על כמה דברים ניתן לעשות בטלפון או בשיחת זום.
זהו. יש לנו אשמה. היועמ"שית. זאת שאשמה בכל מה שקורה פה, מסירוב לאשר חקיקות או החלטות ממשלה, התנגדות לרפורמות, הגבלת פעולות בנושאי ביטחון וחוסר נאמנות לממשלה נבחרת – היא זאת שאשמה גם בכאוס התחבורתי שהתרחש כאן בשבוע האחרון
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
