ממש לפני שנה, ב-20 באוגוסט 2024, חולצו מחאן יונס גופותיהם של אלכסנדר דנציג (76), אברהם מונדר (79), יורם מצגר (80) וחיים פרי (80) ז"ל, שנחטפו מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר 2023, ונרצחו בשבי חמאס. גופותיהם של אריה זלמנוביץ' (85) ועמירם קופר (86) ז"ל, שנחטפו אף הם בחיים ונרצחו בשבי, מוחזקות עדיין ברצועה.
בשדות החרבים של ניר עוז, הקיבוץ שידע שנים של שקט וקהילתיות חמה, נותרו כיום בעיקר זיכרונות. זיכרונות מהדור המייסד, מהאנשים שראו בקיבוץ מפעל חיים, ורובם אינם עוד.
"מצגר, דנציג, פרי, הם אנשי נוף ילדותי", נזכר רותם קופר (59), בנו של עמירם. "הקיבוץ התנהל ממש כמו משפחה גדולה. גדלנו בלינה משותפת, וכל אחד מהמבוגרים היה במובן מסוים ההורה של כולנו. אלכס היה המורה שלי להיסטוריה, הדריך אותי בטיול לפולין. עם גדי מוזס (שנחטף אף הוא ושוחרר בעסקת החטופים האחרונה בפברואר השנה – ל"ג) עבדתי במסגרייה. את מונדר הכרתי כ'אבא של קרן'. פשוט משפחה".
אביו, עמירם, היה איש תרבות ומנהיג קהילתי. "הוא היה דמות מרכזית בקיבוץ, מזכיר הקיבוץ, מיוזמי נירלט. הקיבוץ היה מפעל חייו", סיפר רותם. "אבל אבא הופקר פעמיים: פעם אחת באי-השמירה על הגבולות, ופעם שנייה כשלא החזירו אותם. החמאסניקים בעצמם לא האמינו שלא ישחררו את כל הקשישים אחרי כמה שבועות".
לדברי רותם, כשהטנקים של צה"ל נכנסו לחאן יונס תנאי החטופים שם הידרדרו באחת: "מאותו רגע הם חיו על האדמה, בחלל קטנטן. לא ברור כמה אוכל ומים קיבלו. כשאני שומע על הכיבוש המתוכנן של עזה, זה בעיניי טירוף מוחלט. זה להתעלם מבערך 20 חטופים חיים. לא משנה כמה חמאסניקים ייהרגו, תוך רגע יגויסו אחרים. אם הייתי יודע שאבא שלי עוד חי שם והיו מחליטים לכבוש, לא הייתי יכול לחיות עם עצמי".
7 צפייה בגלריה
נעם פרי עם תמונת אביב. "לא נוכל להשיב את שאיבדנו - אפשר להציל את מי שחי"
(צילום: נטע ביי)
קרן מונדר (56) איבדה ב-7 באוקטובר את אחיה רועי (50) ז"ל. היא – יחד עם הוריה רות ואברהם ובנה אוהד, שהיה אז בן תשע – נחטפה לרצועה. קרן, רות ואוהד שוחררו אחרי כמעט חודשיים, בעסקת החטופים הראשונה. אביה, אברהם ז"ל, שנותר בשבי, נרצח מאוחר יותר.
"אני מתגעגעת למבט האוהב שלו שליווה אותי מילדות, לסבא שהכי אהב אותנו, לחיבוקים ולחוש ההומור שלו", אמרה. "ואני רוצה להגיד לו סליחה. סליחה שהשארתי אותך בבית על הרצפה כשנחטפנו, חשבתי שירחמו עליך. סליחה שנאלצת לסבול 131 ימים, את ההזנחה, חוסר החמלה והתנאים הלא-אנושיים. סליחה שלא שרדת. לא בגללך, אלא בגלל החלטת הממשלה לא להוציא אותך בזמן".
לדבריה, "אבא תמיד היה אומר על עניינים פעוטים שקרו 'אשר יגורתי בא לי'. ולבסוף זה קרה באמת: המלחמות הגיעו לפתח הבית שלו. לקיבוץ האהוב. אני מייחלת לתקומה של ניר עוז, לכך שאמא תוכל לחזור לשם. אבל בעיקר אני חושבת עכשיו על מי שעוד שם. תשומת הלב חייבת להיות קודם כל להחזרה של כולם".
החטופים שעדיין שם, והתוכניות שאושרו לכיבוש צבאי של העיר עזה, הם הדבר שעכשיו מדאיג יותר מכל את בני הדור השני של מייסדי ניר עוז. "אבא שלי, מונדר, מצגר, מוזס - כולם בני אותו גרעין. הכרתי את הדמויות האלה כמובן מאליו בחיים שלי. כולם הסתובבו בשבילי הקיבוץ, היו חלק מהנוף. האנשים האלה עשו ציונות אמיתית, התייצבו לכל מלחמה. כל הדור הזה נחטף מביתו – והופקר בשבי. רובם נרצחו חודשים ארוכים אחרי, בתנאים קשים. למעט גדי מוזס, אף אחד לא חזר חי", סיפרה נעם פרי (42), בתו של חיים ז"ל.
"אנחנו מבינים שהחלטות שנלקחו היו ביודעין כחלק משיקולים פוליטיים. ההחלטה לבצע פעולות צבאיות שיסכנו חיים של חטופים, היא דגל שחור. כל מי שקיבל החלטות כאלה, נבוא איתו חשבון. אבל הכי חשוב עכשיו זה להציל את מי שעוד שם. לא נוכל להשיב את מי שאיבדנו, אבל אפשר להציל את מי שעדיין חי".
"בתור ילד היינו פותחים את השער לעזה ונוסעים לים", נזכר רותם. "ניר עוז היה מקום חי. היום, כל מה שנשאר זה זיכרון ודימוי. זה סמל למה שקרה לכולנו. ניר עוז כבר לא ישתקם לכפי שהיה. אם 100 מתוך 400 יחזרו לקיבוץ, זו תהיה הצלחה מטורפת. רבע מהאנשים שהכרתי נרצחו או נחטפו. זה לא דבר שאפשר לדמיין. חשוב לי שיחזירו את הגופה של אבא, אבל הרבה יותר חשוב שיחזירו את מי שעוד חי. כיבוש עזה זה טירוף. מה שחשוב עכשיו זה החטופים. כל עוד הם שם, זו החובה הראשונה".
קרן מסכימה איתו: "הדבר הכי חשוב עכשיו זה להחזיר את כולם. לא להשאיר אף אחד מאחור". "בשבילנו", אמרה נעם, "הקיבוץ כבר לא יהיה אותו דבר. דור שלם של המייסדים או נרצחו או נחטפו, ולא חזרו. אבל אני עוד לא פנויה להתאבל – תחושת הדחיפות להציל את מי שעוד שם חזקה יותר מהכול".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.25
