יש תאריכים בלוח השנה שהופכים לצלקת. 7 באוקטובר הוא כזה. צלקת שמזכירה לא רק את הכאב ואת האובדן, אלא גם את השאלה הנוקבת שנותרה פתוחה: מי אחראי? בעוד קצת יותר מחודש נציין שנתיים למחדל הלאומי הגדול בתולדות מדינת ישראל, והתשובה לשאלה הזאת הולכת ומתמסמסת. בזירה הפוליטית, במסדרונות הצבא ואפילו בבתי המשפט אין מי שיגיד: "אני".
במוצאי השבת האחרונה הושיט בני גנץ יד ממלכתית לאחדות. זו אינה הפעם הראשונה שהוא מוכן להיכנס לממשלה, והביקורות עליו חוזרות על עצמן: למה הוא מוכן להציל את נתניהו, שכבר רימה אותו מספר פעמים בעבר? אלא שגנץ מסכן את עורו הפוליטי למען שלוש מטרות – שחרור החטופים, מתווה גיוס והסכמה על מועד בחירות – בעוד על דרישה מהותית אחת הוא כבר ויתר: בדיקה וחקירה יסודית של מחדל 7 באוקטובר. בעבר נהג ראש הממשלה נתניהו לומר כי הכשלים ייבדקו בתום המלחמה, כיום אין אפילו מי שישאל אותו על האחריות לכישלון. בזמן שהתירוץ של ריבוי זירות כבר אינו תקף, שרים וקצינים שהובילו אותנו לאסון זוכים לקידום.
רק לאחר שדיון בבג"ץ כפה על הממשלה לעשות זאת, היא התכנסה במאי האחרון לדיון על הקמת ועדת חקירה. בהחלטת הממשלה נקבע כי "ועדת החקירה תייצג דעות שונות בציבור ותזכה לאמון רוב הציבור", אך נראה ש"הדעות השונות" שהממשלה חפצה ביקרן הן בעיקר אלו שמשרתות אותה: נשיא העליון הואשם כפוליטי, היועמ"שית כלא אמינה, והעיתוי, כמובן, לעולם אינו מתאים. למרות ההבטחה לעדכן את בג"ץ בהחלטה, כזו טרם נמסרה.
את ואקום בדיקת המחדל ניסה למלא מבקר המדינה, אך גם הוא נגרר לזירת ההתכתשות הפנימית. התנהלות הקצינים חשפה כי תרבות הפניית האש לא דילגה על לובשי המדים – ולאחר שעבודתו מול צה"ל והשב"כ עוכבה במשך 15 חודשים, נאלץ המבקר לשקול צעד חסר תקדים של הוצאת צווים מחייבים נגד קצינים המסרבים להיפגש עימו, כאילו האסון עצמו אינו חסר תקדים.
ובתוך כל זה, המשפחות – משפחות החטופים, משפחות השכול, משפחות המפונים – ממתינות שמישהו ייקח אחריות. השאלות פשוטות: מי התריע? מי התעלם? מי נכשל? העובדה שהדרישה הציבורית לוועדת חקירה נדחית פעם אחר פעם מעבירה מסר הרסני: שהחיים שאבדו אינם מספיקים כדי לחייב דין וחשבון.
ההתחמקות הזו מקבלת משמעות חריפה עוד יותר בראי ההיסטוריה. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהקמת ועדת אגרנט בתוך חודשים. מלחמת לבנון השנייה הובילה לוועדת וינוגרד. גם באסון צאלים ב' מצא המפקד את עצמו נוטל אחריות. דווקא אחרי 7 באוקטובר, האירוע הטראומטי ביותר מאז קום המדינה, נראה שכל מנגנוני המערכת פועלים כדי למנוע כל בדיקה. המסקנה עגומה: הממשלה מתבצרת, הצבא מתחמק וכולם יחד מותירים את המחדל יתום. הכישלון הגדול ביותר שלנו איננו רק זה שהתרחש באותו בוקר נורא, אלא שהוא ממשיך להתקיים גם היום, בבריחה מהאחריות.
עקיבא לםדניס ויסלפוואם אלו פני הדברים, האחריות לתיקון מוטלת עלינו, הציבור. כי כשהמחדל יתום, העם הוא שצריך להיות האפוטרופוס שלו. הציבור הישראלי ידע בעבר לדרוש ועדות חקירה, להפיל ממשלות ולדרוש חשבון. גם אם הממשלה תצליח להשלים את ימיה ללא חקירה, אסור שהממשלה הבאה תטאטא את שאלת האחריות מתחת לשטיח. גם אם ההנהגה הנוכחית בוחרת להתחמק, עלינו להזכיר לה שיתמות היא לא מצב קבוע. בממשלה הבאה, האחריות תידפק על דלתה.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.08.25
