אני זקוקה לשידת ספרים שאותה אציב בפינת הממ"ד. בתי, חובבת יד שנייה, מציעה לחפש משהו מתאים במרקט פלייס, "כי אמא, חבל לקנות חדש ולהרכיב לבד. יש מלא רילוקשיין ואני קונה הכל בשליש מחיר, מגיע מורכב ובקושי משומש. אנשים פשוט מוכרים הכל".
אז ברור שאני יודעת, אלא שכאשר סיפרתי על השיחה לשכנתי זה עשרות שנים, מצביעת ימין אידיאולוגית, היא קבעה שלהד"ם. "גם אחרי מלחמת יום הכיפורים עזבו, וברוך השם שרדנו. תרגיעי, שום עזיבה משמעותית לא מתרחשת. ואם כבר עוזבים, אז זה הכל קפלניסטים, בנימינה כזה, אנשים מהמילייה השמאלני שלך", או שאולי התכוונה לומר כאלה שאין לנו בעיה עם זה שיעזבו?
אז נכון. לא כל הטובים עוזבים. יש גם מיליונים טובים שנשארים להילחם על המקום הזה, למרות שהייאוש כבר בוער בקצות הקיום, ויש גם עלייה שמגיעה – אבל איך שלא נסדר לעצמנו את הנרטיב, אי-אפשר להתעלם מהמספרים ומהסטטיסטיקה. בשנת 2024, כבר בתוך המלחמה, 82,700 ישראלים עזבו את הארץ, בעוד רק 23,800 חזרו אליה. התוצאה: מאזן הגירה שלילי של 58,900 ישראלים שעזבו. נתוני הביטוח הלאומי מראים שממארס 2023 ועד מארס 2025 מספר הישראלים שחיים בחו"ל עלה ב-24%, כאשר בחצי השנה הראשונה של שנת 2024 ביקשו 4,800 ישראלים לנתק תושבות – פי שניים וחצי יותר לעומת התקופה המקבילה ב-2022.
כולנו כבר שומעים על המשפחה ההיא שנעלמה מרשימת הילדים של הגן או על זוג הרופאים שמצא לעצמו עבודה בבית חולים בספרד
ולצד המדדים הרשמיים, יש גם את "מדד האוזן", שעדיין לא נכנס לסטטיסטיקה, אבל כולנו כבר שומעים על המשפחה ההיא שנעלמה מרשימת הילדים של הגן או על זוג הרופאים שמצא לעצמו עבודה בבית חולים בספרד, ועל רבים שמתערים בתוך קהילות ישראלים שהולכות ומתבססות מעבר לים. כמו למשל אשת עסקים ידועה, שמנהלת אימפריה כלכלית משפחתית מקומית, אבל כאשר ישבנו לקפה לפני כמה ימים היא שלפה צילום של קומפלקס חלומי בתאילנד, והתוודתה שקנו שם יחידת הורים, קו ראשון למים. כן, יהיה לה קשה להשאיר פה את כל הילדים והנכדים, החתנים והכלות, אבל היא כבר לא יכולה יותר, הנפש שלה חייבת לנשום והילדים יבואו לבקר. וחוץ מזה, היא יודעת על עוד ישראלים שיגורו בקומפלקס, ואולי תהיה שם "ישראל קטנה", היא אומרת, והלב של שתינו מתרסק.
ענת לב-אדלרצילומים: גל חרמוני גם ליבה של היזמית הישראלית שעזבה לא מזמן עם משפחתה למערב ארצות-הברית, מרוסק. אבל היא כותבת לי שהיא סוף-סוף מצליחה שוב לנשום. הילדים בדיוק התחילו את שנת הלימודים, היא שולחת תמונה של שני מתוקים בג'ינס קצרים וילקוטים, ועל עצמה מספרת שהיא בצעדים ראשונים להקמת מיזם דומה לזה שהיה לה כאן, אבל המסים הגבוהים מאוד שתשלם כבר לא יממנו חינוך ורווחה בישראל. "את לא מבינה, הגיעו כל כך הרבה ישראלים עכשיו, וזה רק לשכונה שלנו, ואני שומעת על עוד משפחות שמגיעות לשכונות סמוכות, וכולם אנשים טובים-טובים-טובים שלא היו עוזבים בחיים לפני כן", כתבה, בצירוף סמיילי עצוב. "חבל שלא עשינו את זה קודם, אבל מזל שעשינו את זה בסוף. עכשיו הנפש שלנו פשוט נחה". והנפש שלי מתרסקת, שוב.
