שעון הצער של רייצ'ל וג'ון גולדברג פולין מונה את דפיקותיו ביחידות זמן שרק הם מכירים, שב ומזכיר מקץ שנה עגולה את לכתן של "שש הנשמות היפות", כולל הרש שלהם, שהושבו לקבר ישראל אחרי שנרצחו בשבי חמאס, סופר איתם בדיוק מחריד את משקלו של בנם שהתנשא לגובה 1.80 והובא לקבורה במשקל 52 קילוגרם, את הימים שעברו מאז נגרר פצוע ומדמם ממסיבה שהפכה לטבח, את חללי צה"ל שנפלו על הגנת המולדת, את מספרם של ימי המלחמה שלא באה אל קיצה, ובהתרסה שקטה על דש חולצתם – את 688 הימים, נכון למועד הראיון ביום שני, שבהם מתענים 20 חטופים מתחת לאדמה של עזה.
על אף הספירות המכאיבות לכל אורך שעות היממה, הם לא מנסים לברוח ממילים ומתייצבים בסוג של חרדת קודש אל מול שאלות גורליות שנכפו עליהם כמו המציאות שלא ביקשו לעצמם מאז אותו בוקר ארור, שבו ילדים מבועתים הצטופפו במיגונית שהפכה מלכודת מוות. אין להם את הפריבילגיה לחפש אחר דרך מילוט מלוח השנה שסוגר עליהם עם הידיעות על המבצע המתקרב לכיבוש העיר עזה מצד אחד, ועם האזכרה הראשונה ליום שבו נרצח בנם על ידי שוביו מהצד השני.
המחשבה על כוחות צה"ל ששוב מתקרבים לאזור שמסכן חטופים במקביל לעשרות אירועי השנה להרש ז"ל, שהפך בינתיים לאייקון ירושלמי שפניו מוכרות בכל בית בישראל, לופתת אותם כמו תנועת מלקחיים ללא אזהרה מוקדמת. למרות זאת הם נכונים להתמודד עם כל שאלה, ולו בשביל הסיכוי הקטן שתעורר את מי שצריך לשמוע: "אנחנו יכולים לעשות עסקה כדי להביא הביתה את אהובינו, את הילדים שלנו, את בני המשפחה שלנו, אנחנו יכולים להביא אותם הביתה עכשיו", אומר ג'ון בקול שקט ומדוד, "אבל אם אתה אדם משפיע סביב מקבלי ההחלטות או חבר בממשלה הזאת, ואתה לא רוצה להביא הביתה את האנשים האלה שאנחנו יכולים להחזיר - אז קח את הילדים שלך, שים אותם שם במקום מתן ואביתר ורום ואיתן וכולם, ואז לך ותטרח לעשות עסקה. האנשים היו שם 688 ימים והמשפחות שלהם כבר שילמו מחיר גבוה מספיק, אז בואו נפסיק לענות אותם".
רייצ'ל ממשיכה אותו: "החטופים ומשפחותיהם ריצו את זמנם, ואם מישהו מהמנהיגים מרגיש שמישהו צריך להיות במנהרות האלה, רעב, מטונף ומעונה - הם יכולים לבחור אנשים מהמשפחות שלהם, או שבעצמם ילכו לשם במקומם".
אתם חרדים שמא זה יקרה שוב, צה"ל יתקרב וחלילה חטופים יוצאו להורג?
"כשהתגלה שהרש וחמש הנשמות היפהפיות נהרגו, היו בישראל כמה שהופתעו", אומר ג'ון, "מכל מיני דברים: שזה קרה, שעדן ירושלמי שקלה 36 קילו והרש שקל 52 קילו, וכך הלאה. הם לא היו צריכים להיות מופתעים. הם ידעו שהחטופים עוברים עינויים ומורעבים, והם היו צריכים להכיר את הסיכון כשחטופים מוחזקים 11 חודשים על ידי ארגון טרור, וארגון הטרור עשוי להחליט להוציא אותם להורג. אז אף אחד לא היה צריך להיות מופתע, אבל היום? בוודאי ובוודאי שאף אחד לא יוכל לטעון שהוא מופתע".
מה אתם יודעים היום שלא ידענו לפני שנה?
"אנחנו יודעים הרבה יותר", אומרת רייצ'ל. "שמענו מכל החטופים שיצאו בינואר ובפברואר, פגשנו את אור לוי, אלי שרעבי, אוהד בן עמי, שמענו את העדויות ממקור ראשון, ואנחנו יודעים מה קורה בתוך המנהרות היום. בואו לא ניתן לאף אחד להעמיד פנים שהם לא יודעים מה קורה שם".
ויש את מה שהממשלה אומרת בקולה, כמו השר עמיחי אליהו שהציע להתייחס לחטופים כאל שבויי מלחמה. גם לא מעט ישראלים חושבים שאי-אפשר להקריב עתיד של עם שלם עבור 49 אנשים, שגורל האומה לא יכול להיחרץ בגלל שיקול צר של 49 חטופים ושצריך לחזק את הגבולות דרך התיישבות.
"להקריב אפילו אדם אחד זה איסור דאורייתא. איסור הקרבה למולך", אומרת רייצ'ל. "להחליט שאני מקריבה ילד אחד למען 100 מיליון איש, זה איסור דאורייתא, קל וחומר בן של מישהו אחר - אז זו לא בחירה שהם יכולים לעשות".
וג'ון מוסיף: "לנסות להשתמש בחטופים כתירוץ לעשות משהו למען ביטחון מדינת ישראל זה עלבון. תראי מה קורה למדינת ישראל כשאנחנו יושבים כאן וצועקים אחד על השני ומתווכחים אם להציל את חייהם של אחינו ואחיותינו ואהובינו. במשך 76 שנים מדינת ישראל עשתה דברים מטורפים, קשים, מאתגרים, מסוכנים ויצירתיים כדי להציל את האנשים שלנו, ועכשיו הם רק מגיבים להצעות של חמאס. אם מישהו ירצה ללכת ולממש את מה שהוא חושב שצריך לעשות כדי לכבוש את עזה או כל דבר אחר, זה נושא נפרד, ורק אחרי שנחזיר הביתה את האנשים שלנו שעדיין אפשר להציל. חטופים לא יכולים להיות תירוץ לביצוע תוכנית פוליטית של מישהו אחר, זה לא מה שאנחנו עושים כישראלים, זה בהחלט לא מה שעשינו ב-76 השנים הראשונות ואני מקווה שזה לא מי שהפכנו להיות עכשיו".
השנה שחלפה מאז קיבלו את בשורת המוות לביתם לא הרחיקה אותם מזירת האירוע, והם עדיין מקדישים את רוב זמנם למאבק: "ב-7 באוקטובר חלק אחד של חיינו הסתיים", אומרת רייצ'ל, "ואנחנו קוראים לזה 'הלפני', ומאז אנחנו ב'אחרי'. בשנה שעברה, כשהרש וחמש הנשמות היפהפיות נהרגו, עברנו למסלול רחוק עוד יותר מחוץ לכוכב הלכת שאליו הושלכנו כשנחטף, אבל המטרות שלנו נשארו זהות: להחזיר את היקרים האלה הביתה.
"ולמרבה הצער, אחרי 688 ימים, עדיין יש 49 אנשים שאנחנו צריכים להחזיר, ולכן אנחנו עושים את זה במשרה מלאה מאז 7 באוקטובר 2023. יש לנו קהילה וחברים קרובים יקרים שמחזיקים אותנו. אין לנו כאן בישראל את המבנה המשפחתי המורחב שהרבה אנשים התברכו בו. מאז סוף 2023 המטה היה עבורנו סוג של בית, טבעי לנו להמשיך להגיע לשם ולעשות פעילות הסברה למען החטופים בחו"ל, בעיקר באנגלית. אנחנו עושים דברים לפעמים באופן מאוד פומבי ולפעמים באופן מאוד שקט, כי שניהם נחוצים, למרבה הצער".
הטון השקט של בני הזוג גולדברג פולין וגם העדפתם הברורה להתראיין באנגלית הם שני האלמנטים היחידים שמזכירים שהם לא נולדו לישראליות. אחרי 17 שנים בארץ הם מספיק בטוחים לקרוא לעצמם "עולים חדשים", מפגינים בקיאות מושלמת בראשי תיבות צבאיים ומחזיקים ברחבי הארץ מערך גדול של חברים שעלו במקביל אליהם. מתעניינים במכרים משותפים בקיבוץ הדתי, נזכרים בסיפורים של הרש ואחותו כשחזרו מקיבוץ שלוחות מלאים בחוויות מ"קיץ בקיבוץ", ועוצרים את השיחה כשאני מספרת על שתי חברות של הילדה שנרצחו בנובה, שהם ושנהב.
"שם המשפחה יעקב", הם נזכרים מיד ומוסיפים: "הן היו במיגונית המוות. גם האחיין שלהן נרצח, בן 18".
הם מכירים כל שם וכל משפחה, זוכרים כל אחד ואחת ויודעים להגיד עליהם משהו. מאיפה נחטף, היכן נרצח וכמה זמן הוחזק בשבי. השיחה איתם קולחת אבל מדודה. הם מזכירים לי בתחילת הראיון שאין להם עניין לדבר פוליטיקה, רק לוודא שאף הורה לא יעבור מה שהם עברו. ממעטים לחייך אבל אינם שקועים באבל, מתמסרים באדיבות לצלם על אף הקושי להתנתק מהשיחה המכאיבה, ומבקשים אחר כך בהודעת וואטסאפ מרגשת להודות ולהתנצל שהיו קצרים בזמן עקב לוח זמנים גדוש באירועי אזכרה.
"אני חושבת שהכוח שלנו נובע מקול שונה", אומרת רייצ'ל. "זה קול שלא צורח, מצביע, מאשים, צועק. זה צונאמי של לחישה. יש בזה כוח. זה גורם לשינוי. אלפים פנו אלינו כדי לומר שבפעם הראשונה הם רואים דברים אחרת, כי הם שומעים על המשותף לכולנו מהאופן שבו אנחנו מדברים על החוויה שלנו. ואנחנו לא מאבדים תקווה. הגאולה מתרחשת טיפין-טיפין, זה לוקח זמן. אנחנו ממשיכים את הרש, פועלים בדרכו ומקווים שמשהו מהאור הזה יגיע לעם ישראל וירפא אותו".
הפצע הנורא שלהם מיום החטיפה נפתח בפראות ב-31 באוגוסט 2024, כאשר כוחות צה"ל שתמרנו ברפיח סרקו מנהרה ומצאו בתוכה את גופותיהם של עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי, כרמל גת והרש, בנם, זכרם לברכה. ארבעה ימים קודם מצאו וחילצו כוחות צה"ל את החטוף פרחאן קאדי באותו אזור ממש, מה שהוביל לסימני שאלה קשים באשר למטרות צה"ל בלחימה. תחקיר האירוע על ידי צה"ל העלה כי תצפיתנים של חמאס הבחינו בכוחות צה"ל מתקרבים למנהרה והורו למחבלים לרצוח את ששת החטופים. על בסיס תוצאות הבדיקה הפורנזית הוערך כי המחבלים ירו בששת החטופים למוות במספר יריות מטווח קצר, וכי החטופים נרצחו כ-48–72 שעות לפני בדיקתם.
בבדיקת הגופות נמצאו סימני ירי בראשים ובמקומות נוספים, ומנתיחתן עלה כי הוזנחו והורעבו באופן שיטתי. על השישה נמצאו גם עדויות לפציעות קודמות, על אחד נמצאו סימני קשירה, ועל כולם ניכרו סימני הזמן מתחת לאדמה ובתוך מנהרה צרה ונמוכה. בהתחלה הכחיש חמאס כי רצח את החטופים וטען כי הם נהרגו מהפצצה ישראלית, אבל מאוחר יותר הודה בעקיפין כי הנחה לרצוח חטופים כשכוח צה"ל מתקרב.
8 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרסוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות אלבום משפחתי, AP )
מאז 7 באוקטובר, הסטטוס ההורי שלהם משתנה ללא הרף ובאכזריות אופיינית לארגון הטרור העזתי שהחזיק בבנם ואחראי למותו. ממשפחה ממוצעת של הורים לשלושה הם הפכו להורים לשתי בנות, ליבי ואורלי, ולבן החטוף הרש, שידו נקטעה ותועד במהלך חטיפתו לעזה. רייצ'ל הפכה באחת לאמא של חטוף שנושאת נאום עוצמתי ומלא השראה בעצרת האו"ם שבועיים לאחר החטיפה. באחת הם הפכו להורים לשתיים ולחטוף, שהגיע ממנו אות חיים ושצולם על ידי חמאס כשהוא מתחנן "תישארו חזקים בשבילי".
ולבסוף הם הורים לשתי בנות ובן שהיה אחד משישה חטופים שנרצחו לפני שנה: "אנחנו מנסים גם לזכור שאנחנו במקום אחר לגמרי עכשיו", אומרת רייצ'ל, "שאנחנו 'ליד' משפחות החטופים, כי כן קיבלנו את החטוף שלנו בחזרה. לא כפי שהתפללנו וקיווינו וייחלנו ועבדנו למענו, אבל יש לנו את הרש. יש לנו מקום שבו זכינו לקבור אותו, שאנחנו יכולים ללכת אליו. אנחנו רוצים שכל מי שחי יחזור הביתה. ושעבור הנשמות האהובות שאינן בחיים, שלמשפחותיהן יהיה את המקום שיש לנו - שזה דבר נורא ומחליא, זה לא גורם לך להרגיש טוב יותר, אבל זה משהו".
עם חלק לא קטן מבני משפחות החטופים הם עדיין בקשר, רואים מקרוב את המשך הסיוט כפי שמשתקף בגורלם המר של אחרים: "הכאב שלהם כל כך מייסר, כמו עור שנתלש. כל הורה שאיבד את ילדו נמצא בסוג אחר של עינויים, אבל העינויים שההורים האלה שילדיהם נמצאים שם עוד שנה עוברים, ומשפחות כמו של רום, אביתר ומתן, שראו לאחרונה צילומים של ילדיהם סובלים כל כך נורא - לנו אף פעם לא היה את זה. דמיינו את זה. אז את יודעת, הלב שלנו על הרצפה בשבילם".
8 צפייה בגלריה
"כל הורה שאיבד ילד נמצא בעינויים". הרש ז"ל לצד הוריו ואחיותיו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
עשרות אלפי צווים נשלחו השבוע לחיילי מילואים לקראת כיבוש עזה, והתוכניות כבר אושרו למרות ההתנגדויות של הרמטכ"ל. כרגע נראה שב-4 בספטמבר הכיבוש של עזה יתחיל, ולמרות שהצבא מסתייג והעם מתנגד, הממשלה ממשיכה כאילו כלום לא השתנה מלפני שנה.
ג'ון: "לפני שנה הסיפור היה רפיח, עכשיו הסיפור הוא העיר עזה, וכמו שרייצ'ל נוהגת לומר - וזה היה רלוונטי לפני שנה וגם היום, בראש חודש אלול - 'זה הזמן להסתכל פנימה לתוך עצמנו כיחידים וכעם ולשאול, מה אנחנו יכולים לעשות אחרת? מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר? איך אנחנו יכולים ללמוד מדברים שעשינו לא נכון?' אנחנו יודעים מה קרה במנהרה, ברפיח, לשישה אנשים יפהפיים, יש לנו הזדמנות עכשיו לעשות משהו אחרת. האם נעשה את זה?"
השאלה של ג'ון לא נשארת באוויר, רייצ'ל קולטת אותה במהירות: "הרמב"ם אומר שזאת המהות האמיתית של תשובה, לשים עצמך באותו מצב ולבחור בבחירה שפיספסת בפעם הקודמת. 'עבירה' זה לפספס את המטרה, אוקיי? זה מאוד אנושי לפספס אבל כששמים אותנו באותו מצב, יש לנו את היכולת וההזדמנות לתקן. אז עכשיו זו ההזדמנות האמיתית שלנו לבחור במה שפיספסנו לפני שנה".
אבל 688 ימים שהממשלה לא עושה את הבחירה הנכונה, ונראה שהאקט היחיד הוא העדפת כוח צבאי על פני משא ומתן ומהלך מדיני. נראה, לפחות כרגע, שהם לא ממש מתחברים לרעיונות כמו חזרה בתשובה וחשבון נפש.
"אני חושבת שלמדנו שתמיד יש שיחות שמתנהלות", אומרת רייצ'ל, "אנחנו לא תמיד יודעים מה קורה, ולמדנו הרבה על המהות דווקא דרך האופן שבו היא מוצגת בתקשורת. כשיש הרבה כוריאוגרפיה ותיאטרליות ודרמה בתקשורת, זה לא תמיד מעיד על כך שדברים קורים מאחורי דלתות סגורות, ולהפך. לפעמים נאמרו לנו דברים שהתגובה הטבעית להם היא להגיד: 'מה, אלוהים אדירים', ולמדנו להגיד לעצמנו, 'רגע, קחו נשימה, מה בעצם קורה כאן'. כי היינו בהרבה מהחדרים האלה עם משפחות אחרות של חטופים ושמענו דבר אחד, יצאנו מהחדר ותוך דקות ראינו משהו אחר מודפס, והיינו צריכים להבין לבד מה באמת קורה. למרבה הצער, אנחנו לא תמיד בסוד העניינים, לא תמיד נותנים לנו את האמת המדויקת, וזה משהו שלא ידענו עליו בזמן אמת. זה חלק מההתעוררות שלנו".
אז איך בני משפחה של חטוף אמורים לדעת איפה האמת? לפי תחקירים, בין השאר ב"ניו יורק טיימס", ביותר מפעם אחת נתניהו טרפד עסקת חטופים כי העדיף מסיבותיו הקשחת עמדות ומהלך צבאי.
"כהורים אנחנו לא יודעים מה מקבלי ההחלטות באמת עושים", אומר ג'ון, "אבל אנחנו כן יכולים לדרוש שיחזירו את כוחותינו לאחור, ולהזכיר לכולם שגם לפני שנכנסנו והתחלנו בלחץ צבאי, אמרנו שהוא לא המטרה הסופית, הוא כלי להחלשת חמאס ומניעת הפיכתו לכוח שלטוני. 688 ימים פנימה - אני רק אזכיר, כשאנחנו חושבים על לחץ צבאי, לשאול האם הוא משיג את שתי המטרות האלה - או שאיבדנו את דרכנו?"
מעניין שהאנשים בממשלה שיתווכחו איתך על זה, הם דווקא חובשי כיפות סרוגות כמוך שמגדירים את עצמם ציונות דתית. עם החרדים יותר קל בעניין הזה, כי הם כבר הודיעו שיצביעו בעד כל עסקת חטופים שתובא בפניהם. כשרייצ'ל מדברת על איסורים מדאורייתא - הם מודעים לכך, ובכל זאת כנראה שלא יסכימו איתכם.
ג'ון: "כולנו מניחים הנחות על סמך מראה חיצוני, האם הגבר חובש כיפה? איזה צבע? איזה גודל? אני מכיר חובשי כיפות שחורות גדולות ועליהן מגבעות שחורות והם נפלאים, ואני מכיר כמה שפחות נפלאים. ואני מכיר אנשים שלא חובשים כיפה והם נפלאים, ויש כמה שפחות נפלאים. אני מבין את זה. אנחנו רוצים לדבר על אלפי החרדים והחילונים והדתיים והערבים שהגיעו להלוויה של הרש".
ורייצ'ל מוסיפה: "ג'ון ספציפית הוא ציוני ודתי, חובש כיפה, מתפלל שלוש פעמים ביום, נוטל ידיים לפני אכילת לחם ומברך ברכת המזון, וכל הדברים שעל פני השטח גורמים לאנשים לחשוב שאתה דתי, למרות שאנחנו מכירים היטב את ההמלצה, 'אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו'. זה אתגר לא קטן בשבילנו. אנחנו לא רוצים להפוך את זה לעניין של איזה כיפות ומה זה אומר על ההשקפות של אנשים על פדיון שבויים, למשל. אחד הדברים שהתבררו לי מאוד במהלך המאבק להשבת הרש ושאר החטופים הוא שאנחנו חיים בעולם שבו אתה לא מה שאתה אומר, ואתה לא מה שאתה חושב, ואתה אפילו לא מה שאתה מאמין בו. בעולם הזה, אנחנו מה שאנחנו עושים, נקודה, סוף פסוק, זהו.
"לפני שנים עבדתי כסטודנטית בקו חם לנשים שסבלו מאלימות מצד בן זוגן והתקשרו לבקש סיוע ותמיכה. ניסינו לעזור להן לעזוב והן לא רצו, הן אמרו דברים כמו 'אבל הוא אוהב אותי. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי'. עניתי, 'אוקיי, הוא אמר לך'. ואז היא אמרה, 'לא. אני יודעת שהוא אוהב אותי'. עניתי: 'אוקיי, את יודעת שהוא אוהב אותך, את חושבת ומאמינה שהוא אוהב אותך, אבל הוא מכה אותך וזה כל מה שמשנה'. היינו עדים לזה עשרות פעמים בחדרים סגורים, כשמשפחות בוכות איתנו והם אומרים לנו שהם מאמינים שפידיון שבויים זה הכי חשוב. אל תגיד לי במה אתה מאמין, אלא אם כן אתה הולך לפעול על פיו. מעשים, מעשים. אם אתה לא עושה את זה, זה לא נחשב. אנחנו מה שאנחנו עושים, אז אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מאוד זהירים כי הילדים שלנו רואים את זה. המדינה רואה את זה, העולם רואה את זה ואלוהים רואה את זה, אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים עם מה שאנחנו בוחרים לעשות. מסתכלים עלינו. ומה שנעשה עם זה הוא מה שיזכרו".
הירושלמים הכירו את הרש הרבה לפני שנחטף לעזה. הוא יצר חברויות נדירות על רקע האהבה לקבוצתו הפועל ירושלים, הכיר אנשים במסיבות טבע צבעוניות, ליקט ידידים מהפעילות החברתית והקהילתית – מהפגנות למען זכויות להט"ב ועד גרפיטי בעד פליטים, ושימר חברי נפש מהתיכון הדתי הימלפרב שבו למד.
בהתחלה, כחלק מהמאבק לשחרורו ואחר כך בדרך להנצחתו, למד גם הציבור בישראל ואפילו בעולם להכיר את הרש החי, הצוחק, "חסר הטאקט" – כפי שסיפרו חבריו באזכרה, ומלא החיים שכבר לא נזכה להכיר. כולם היו שם בשבוע שעבר ברחבה של "שבט מצדה" בעמק המצלבה, צעירים עם כיפות לצד חובשי קסקט, מבוגרים בכיפות לצד חילונים גלויי ראש, נשים עטויות שביס לצד נשים לבושות מכנסיים, חיילים במדים ונשק לצד אברכים חרדים, וחניכי הצופים הדתיים, חבריו של הרש, שהקיפו את רייצ'ל, ג'ון והבנות ושרו: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב", בשעת בין ערביים ירושלמית צלולה. אבל לפני שהיה של כולם היה הרש גולדברג פולין של הוריו ואחיותיו, והם אלו שנושאים את כובד הגעגוע אליו, זוכרים את גדלות הנפש היומיומית ואת הכישרון שלא לפגוע באהוביו גם כשהוא מתעקש ללכת בדרכו המיוחדת.
כמו אז, כשבא לספר להם על יחסיו עם הדת: "הרש היה דתי עד התיכון", אומרת רייצ'ל, "וכשהיה בצבא הוא אמר לנו, 'אני לא הולך לשמור שבת כמוכם', וזה היה מאוד מכאיב לשמוע. לא גדלתי דתייה, וכהורה את בוחרת דרך שהיא כל כך משמעותית ובעלת ערך ויקרה לך, ואת מנסה לתת את זה לילדים שלך, וכשהם אומרים 'את יודעת, לא אמא, זה לא מדבר אליי', זה מאוד קשה. אבל באותה נשימה הוא אמר, 'אבל אני תמיד אהיה מכבד ואתנהג בכבוד'. שאלתי אותו 'איך זה יעבוד?' אנחנו משפחה שהולכת יחד לבית כנסת גם בשישי בערב וגם בשבת בבוקר. והוא המשיך לבוא איתנו תמיד".
הרש המשיך במסורת שהבטיח להוריו, גם כשהתגייס לשריון. "זה לא קל. ת"ש לא משהו", היא צוחקת, "אתה חוזר הביתה פעם בשלושה שבועות, וסוף-סוף יכול לראות את החברים שלך. הרש היה בא איתנו ביום שישי בערב לבית כנסת, ובבוקר יותר קשה. אנחנו שומעים אותו נכנס בארבע או חמש בבוקר מהחברים שלו, ואני אומרת לג'ון, 'כן בטח. בחייאת דינאק, נראה לך שהוא יילך איתנו לבית כנסת?' אחרי כמה שנים, שאלתי אותו איך הוא ממשיך לבוא איתנו, כי הרגשתי כמה הוא עייף. והוא ענה לי: 'את יודעת אמא, אני בא כי אני לא רוצה שאבא יישב לבד בבית הכנסת'. כשסיפרתי את זה לרב שאנחנו מכירים, הוא אמר על הרש: 'הוא האדם הכי דתי שאני מכיר', כי לעשות את זה למען 'כבד את אביך ואת אימך', כדי שאבא שלו לא יהיה לבד בזמן שהוא בכלל לא רוצה ללכת, זה המקום שבו אתה מראה מי אתה באמת. אולי הוא לא שמר על מצוות כמו אחרים, אבל הדרך שהוא עשה את זה הייתה כזאת שהמשיכה להראות לנו כבוד".
סיפרת באזכרה על הטקס הקטן הזה ביניכם, כשהוא היה מציע לשאת את התיק שלך.
"אני מתגעגעת ואוהבת אותו, הוא הבן שלי. הערצתי אותו ואני עדיין מעריצה אותו כי הדברים האלה לא מפסיקים, הערצה לא מפסיקה, אהבה לא מפסיקה. אני אוהבת אותו יותר עכשיו ממה שאהבתי אותו הבוקר. זה כמו במבוק, זה ממשיך לגדול ולא מפסיק. הוא תמיד היה מאוד זהיר איתי, מאוד עדין", היא מחייכת פתאום. "הייתי אומרת לו שהוא פונה אליי כמו פרד אסטר, במין תנועה כזאת של יד מזמינה. לא משנה איזה תיק היה לי – בשבת זה תיק ממש קטן, רק עם מפתח וטישו או ליפסטיק, ממש כלום - הוא לא היה מוותר. זה היה סמל לרצון שלו לעזור לי".
ביום המחאה בראשון שעבר הם צולמו כשג'ון מרכיב אותה על כתפיו, ורייצ'ל מדביקה סטיקר למען שחרור החטופים על שלט חוצות בתל אביב. משתתפים פעילים מעל הממוצע הישראלי, אבל גם הרבה פחות על הרדאר התקשורתי. עמדתם ברורה יותר מאי פעם, ובמיוחד לקראת יום מחאה נוסף באמצע השבוע, אבל הם לא מוכנים לשפוט את אלו שמתנגדים למחאה, לא מקרב הציבור ובטח שלא מקרב משפחות החטופים.
"כל אחד צריך לעשות מה שהוא חושב שיכול לעבוד ומה שהוא מרגיש בנוח לעשות", אומר ג'ון, "עבור חלק זה למחות, עבור אחרים זו תפילה עמוקה, רצינית, מכוונת; עבור אחרים זה להתחייב לעשות איזשהו מעשה בניסיון להביא הביתה חטופים, עבור אחרים זה לדבר בשקט מאחורי הקלעים עם מנהיגים. עשה מה שאתה מרגיש בנוח לעשות ושאתה חושב שאולי תהיה לו השפעה, אבל אם אכפת לך מה-49, אם אתה באמת דואג ל-49 החטופים ואתה באמת מאמין שאנחנו כעם צריכים להביא הביתה את ה-49 האלה, אל תשב בשקט בלי לעשות כלום".
המחאה הספונטנית שניצתה בערב 1 בספטמבר 2024, היום שבו פורסם דבר הירצחם של השישה על ידי שוביהם, הוכיחה להם שהציבור הישראלי קשוב ורגיש כלפיהם הרבה יותר ממה שהממשלה מסוגלת. "אני מרגישה שהרצח שלהם האט את מהלך הדברים", אומרת רייצ'ל, "והראה שכשהיינו בטוחים מדי בעצמנו וחשנו שאנחנו יכולים פשוט להמשיך במהלכים צבאיים, זה יצר מצב שגרם לששת האנשים היפים האלה להיהרג. ההבנה שלנו, גם בלי להיות טקטיקנים צבאיים, היא שהכל נעצר בחריקת בלמים אחרי שהשישה נהרגו. ראינו את זה מאוד ברור. אנחנו אולי מדברים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים, אבל הדרך שבה הצבא מתמרן מאז השתנתה לחלוטין.
"אני חושבת שהמוות של השישה היה התגשמות הסיוט הכי גדול של החיילים והמפקדים - ולא משנה מי קיבל את ההחלטה להיכנס לאזור שבו הם הוחזקו. כשנודע כשפרחאן הגיח משם 36 שעות לפני כן, אז ברור שהיו שם חטופים. מאז ההתנהלות של הצבא היא כמו על קצות האצבעות, שקט, איטי, זהיר, ואני חושבת שהצבא מנסה לעשות הכל כדי שלעולם לא יחזירו עוד אנשים שהיו בחיים בתוך שקיות".
שמעתם את הורי החטופים, אמא של אבינתן אור ואבא של איתן מור? הם דיברו הרבה השבוע על המחאה מול הכוח הצבאי, ואמרו למעשה בדיוק את ההפך ממה שאנחנו אומרים כאן, ואני מאמינה להם שהם מאמינים בזה - שזו הדרך להציל את ילדיהם. יש לכם תשובה כלשהי עבורם או עבור האנשים שאומרים: "נתניהו עובד נכון, אנחנו צריכים לכבוש את עזה ולהפעיל לחץ צבאי כדי לשחרר חטופים?"
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה", אומר ג'ון, "אני רק אדבר על עובדות. הנה אחת: 42 מהאחים והאחיות והילדים שלנו נכנסו לעזה בחיים ונהרגו בעזה. אנחנו ביום ה-688 לחטיפתם, ניסינו הרבה לחץ צבאי ועדיין יש לנו 49 חטופים. הבאנו הביתה כמאתיים חטופים - חלקם בחיים, חלקם לא, אבל בסופו של דבר הבאנו אותם באמצעות עסקאות. דרך כוח צבאי הבאנו שמונה ב-688 ימים. אחרים אולי רואים דברים אחרת. לחץ צבאי צריך להיות כלי ולא המטרה הסופית כי כאשר לחץ צבאי הופך למה שמניע אותנו, אנחנו יודעים שהוא הרג הרבה יותר חטופים ממה שהוא הביא הביתה".
8 צפייה בגלריה
”לחץ צבאי הרג הרבה יותר חטופים ממה שהוא הביא הביתה". הוריו ואחיותיו של הרש באזכרת השנה, בשבוע שעבר
(צילום: שלו שלום)
וכשבארבעת הימים האחרונים אתה שומע את נתניהו אומר, "כן, נשלח משלחת חדשה ונקיים משא ומתן חדש", בנקודת הזמן הזאת אתה מאמין לו? כי נהיה מורכב לעקוב. יום אחד הוא רוצה לכבוש את עזה, ולמחרת הוא מדבר על צוות משא ומתן חדש.
ג'ון: "אני לא רוצה לדבר על ביבי ספציפית או על מישהו אחר. אני רוצה לדבר על תוצאות. מה קורה? כלום. כבר הרבה זמן שכלום".
אבא של לירי אלבג, אלי, אמר בראיון שהוא תיכנן לקחת 20 מכוניות ולהצית אותן כמחאה, לגרום לכאוס מכוון כדי להפעיל לחץ על המנהיגות בישראל שלא מיהרה לעסקה. הרבה ישראלים מבינים שהמחאה המתמשכת לא מספיק אפקטיבית, עובדה שנערכים למבצע צבאי בזמן ש-75 אחוזים מהציבור תומכים בעסקה וסיום המלחמה.
"אני לא יודע", עונה ג'ון, "אחרי 688 ימים כל כך קשה לדעת מה באמת יכול לעבוד. אני לא מסיר אחריות מחמאס, לעולם לא נשכח שהם נכנסו בשעה 6:29 בבוקר ב-7 באוקטובר ועשו מה שעשו, ותיעדו את זה ונהנו לעשות את זה. אני לא נותן פטור לממשלת ישראל על כך שלא השיגה את המטרה אחרי 688 ימים ולא הביאה הביתה את כולם, ואם אתם לא אוהבים את העסקאות שמוצעות, אז תציעו הצעה משלכם. אני לא אוהב שאנחנו רק יושבים ומחכים לעסקה. בנוסף, יש כאן כישלון גלובלי מוחלט, כישלון דיפלומטי. היו חטופים מ-30 ומשהו מדינות, אנחנו 688 ימים לתוך זה, ובמקום שמנהיגי המדינות האלה שאזרחיהן נחטפו יעמדו יחד וידרשו את שחרור החטופים, הם לא עושים דבר".
זאת אנטישמיות קלאסית, או התנגדות פוליטית למדיניות ישראל בעזה?
ג'ון: "אני לא יודע כמה המדיניות והפעולות של ישראל הן באמת מה שגורם לעולם לא לאהוב אותנו, אבל מה שאני יכול להגיד זה שאנחנו לא עוזרים לעצמנו".
ומה לדעתכם ההסבר לשנאה כלפינו במעוזים ליברליים בארה״ב? כבר מהימים הראשונים למלחמה היו גילויים אנטי-ישראליים בקמפוסים הכי מבוקשים באמריקה. כשהייתם סטודנטים שם חשתם בזה?
ג'ון: "במשך 38 שנים, לפני שבאתי לגור בישראל, יכולתי לספור את הפעמים שהרגשתי כמו קורבן או נמען של אנטישמיות על כף יד אחת. מדובר בהערות קטנות. כשהייתי בן 20 מישהו רכב לידי ברחוב, ראה את הכיפה שלי ואמר, 'צא מפלסטין', הערות מהסוג הזה, אבל לעיתים נדירות. השנים הטובות ביותר בחיי היו באוניברסיטה בארצות-הברית, נהניתי, עשיתי חיים והייתי פעיל סביב ישראל וכל הזמן חבשנו כיפות, מעולם לא הרגשתי מאוים, לא הרגשתי פחד. אני כל כך עצוב בשביל האחייניות והאחיינים שלי ובשביל הילדים באמריקה היום שלא מכירים את המציאות הזאת, שלא יכולים להרגיש בטוחים לשים מזוזה על הדלת שלהם באוניברסיטה. אני חושב שמשהו התבשל שם מתחת לפני השטח הרבה זמן, ועכשיו אנשים מרגישים שקיבלו אישור להתנהג ככה כלפי יהודים".
אתם עדיין פוגשים מנהיגים ופעילים מכל העולם. איך מתמודדים עם התמונות הקשות של הרעב בעזה? רק השבוע דווח שסמוטריץ' אמר לרמטכ"ל בישיבת קבינט: "אתה צריך לכתר את עזה, לתת להם למות בלי אוכל, בלי מים. אנחנו רוצים שכל מי שלא ייצא, ימות".
"בני אדם יכולים להחזיק שתי אמיתות, וגם שלוש וארבע", אומרת רייצ'ל. "יש לנו את היכולת לג'נגל, ולכן מההתחלה אמרנו שזה לא הם או אנחנו. כשדיברנו באו"ם וצעקו עלינו, אמרתי 'אני יכולה להרגיש רע בשביל החפים מפשע בעזה', כי המצפן המוסרי שלי עדיין עובד. אתה לא צריך לבחור. קראתי משפט שאומר, 'אם אתה עצוב רק כשתינוקות של צד אחד מתים, אז אתה שבור', ואני לא רוצה להיות שבורה ככה. אני רוצה לבכות על תינוק שמת כאן ועל תינוק שמת במקום אחר, ואני לא רוצה לדעת מאיזה מוצא הוא. זה לא משנה. אני רוצה לדעת שאני אנושית, ואיך אני יכולה לדעת? באופן שבו זה שובר אותי. יש הרבה ניואנסים שאנחנו רוצים להכחיש, כי זה הופך את זה לקל יותר, אבל זה לא להיות אנושי, וזה בהחלט לא להיות יהודי, וזה לא להיות קדוש, ולא להיות כמו אלוהים, ואז מי אנחנו?"
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
