"חצוף", כינה בשידור חי המגיש החרדי יעקב גרודקה את איל ההון מחסידות סאטמר יואלי לנדא, שהגיע לבקר בארץ. לנדא הוא שליחו של האדמו"ר מסאטמר ובעל השפעה רבה ביהדות החרדית בארצות-הברית. הסיבה לכעס הזה עליו, שלא הגיעה מפיו של גרודקה בלבד, היא מטרת הגעתו לארץ: הצעה לחרדים בישראל לאמץ את מודל נטורי קרתא של ניתוק מוחלט מהמדינה, התנגדות לכל מוסדותיה, הפסקת לקיחת כסף ממנה ובהתאם קבלת פטור משירות צבאי ומהתלות בנאמנות לחוקיה. בתמורה, חסידות סאטמר ובעלי הון חרדים קיצוניים מהעולם ימלאו את מקומה של המדינה ויתרמו לישיבות ולרשתות החינוך החרדיות. וכך, פרט אולי לשתי קהילות קטנות שאימצו את ההצעה - לנדא חזר לאדמו"רו מעבר לים בלי הישג של ממש.
בחסידות הקיצונית, המתנגדת להקמת המדינה עוד משחר הציונות, רואים במשבר הגיוס בישראל הזדמנות לגבור בוויכוח העתיק בין מי שלא רצה שום חלק במדינה, לבין מי שהחליטו להצטרף אליה, להשפיע בה, להפריח בה ישיבות ולומדי תורה תוך שמירה על המסגרת החרדית בתוכה. בסאטמר לא מסתפקים בלומר "אמרנו לכם" על כך שכיום כל צעיר חרדי מתבקש להגיע לצבא, אלא מנסים לרתום כוחות חרדיים בארץ לשיטתם. חוסר ההיענות לרעיון הזה, ואף הזעם על לנדא ש"חושב שבאמצעות כסף ישפיע על רבנים גדולים עם השקפה סדורה", כמו שאמר גרודקה באותו שידור, מלמדים על מה שיודעים החרדים בישראל, גם בלי שיגידו זאת בקול.
בנאומי המנהיגים החרדים נשלפים הביטויים הכי חריפים. השוואות לשואה, לרומא, לאנטיוכוס ולשאר משטרים אנטישמיים שעברו מן העולם, אבל כשמגיעה הצעה נדיבה להתנתק מאותו שלטון רשע שרודף את החרדים ורוצה לחלן אותם, אף אחד לא ממהר לאמץ את ההצעה. לכולם ברור כי גם הכיסים הנדיבים מארצות-הברית לא יחליפו את מדינת ישראל שנותנת כסות לעולם התורה, כמו שמעולם אף גוף אחד לא נתן - ולפי הבנתם של החרדים, כנראה גם לא ייתן.
גם בתור הזהב של הישיבות באירופה, מעולם לא היה מצב שבו עשרות אלפי משפחות שלחו את כלל ילדיהן מגדול עד קטן ללמוד בישיבה
מאחורי זעקות השבר על "רדיפת עולם התורה" יודעים מרבית החרדים שעולם תורה פורח ולא יכול להתבסס על שום מערכת אחרת שאינה מדינת ישראל. לא רק שמעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה בשום תקופה, גם לא היה שום גוף שהחזיק כל כך הרבה לומדים. גם הקושי שהתעורר בין המגזר החרדי למדינה בשנה האחרונה לא גרם לחרדים לרצות להחליף את התומך הגדול בשום גוף אחר, נדיב ומזמין ככל שיהיה. וגם מי שיטען ש"אנחנו רק רוצים לשמור מה שהיה לאורך אלפי שנים" לא בדיוק מדייק את הטענה. גם בתור הזהב של הישיבות באירופה, מעולם לא היה מצב שבו עשרות אלפי משפחות שלחו את כלל ילדיהן מגדול עד קטן ללמוד בישיבה, בלי קשר ליכולותיו הלימודיות או כישוריו. זה קורה רק במדינת ישראל. בשיא תפארתן של הישיבות הגדולות באירופה, התלמידים שהגיעו לשם היו הבודדים ממשפחותיהם, לרוב עם התנגדות מהבית, ורובם לשנים בודדות שאחריהן יצאו לעבוד. המובחרים שבהם בלבד נותרו שנים ארוכות והפכו לרבנים.
בנוסף, כפי שאמר נשיא ישיבת פוניבז', הרב כהנמן, בשיחה בביתו לאחרונה, "אין תורם שיכול להחליף ממשלה". אכן, תורמים פרטיים שימלאו את מקומה של המדינה במאות מיליונים הם משענת קנה רצוץ. תורם עלול לפשוט רגל, להחליט להפסיק תרומות בשנה פחות רווחית, או להתקשות להתחבר מבחינה רעיונית.
שילה פרידצילום: טל שחר השבוע צוינו שני תאריכים ייחודיים: א' אלול, פתיחת שנת הלימודים בישיבות, שבו חזרו כ-170 אלף לומדי תורה לבית המדרש; וג' אלול שבו ציינו 90 שנה לפטירת הרב קוק - שספג מחאות וביזיונות על תמיכתו במפעל הציוני. בין הרב קוק - שכינה את המדינה שהייתה בשלבי הקמה "יסוד כיסא ה' בעולם" - לבין מתנגדיו החריפים, שראו בה כפירה ורצון להשכיח תורה מישראל, כנראה שהרב הוא זה שהיה גורף היום כמה נקודות לזכותו.
