תכף תיפתח שנת הלימודים, כשמסביב ישנו כאוס עצום: המלחמה שאין לה סוף, בני אדם שנהרגים על בסיס יומי, אלימות פוליטית, תחושה ששום דבר טוב לא מחכה לנו בקרוב. אבל לילדים שלנו יש מחברות חדשות לפתוח ובהן דפים חלקים לכתוב בהם, וזו האחריות שלנו שהעתיד שלהם ייראה אחרת.
אלא שההתרחשויות הדרמטיות היומיומיות מסתירות בחלק מהזמן את מה שמתרחש אצל הילדים ובני הנוער בחברה הערבית. יותר מ-1,750 יתומים צעירים נוספו לחברה הערבית בעשור האחרון על רקע פשיעה ואלימות. אלו אינם נתונים מופשטים, אלא ילדים ובני נוער שחוזרים עכשיו לכיתה אחרי חופשת קיץ שבה רובם היו בלי מסגרת, לא מעט מהם אחרי אובדן, כשהלב שלהם מלא פחד והמוח בשאלות שאין להן תשובה.
בחברה הערבית החינוך הפורמלי עדיין בחיתוליו. במהלך החופש הגדול אלפי ילדים שוטטו בלילות בשכונות חשוכות, כי אין תאורת רחוב. לא הייתה להם קייטנה, לא חוג ולא מרחב ציבורי, לרובם גם לא יד תומכת.
עכשיו הם יחזרו לבית הספר בלי מעטפת אמיתית שתכין אותם להתמודדות עם המציאות. על כן, השאלה שצריכה להישאל איננה רק כמה כיתות חדשות נבנו השנה ביישובים הערבים (ספויילר: לא מספיק), אלא עד כמה בתי הספר מוכנים לפגוש את המצוקות העמוקות שילוו את התלמידים פנימה אל הכיתה.
כיום אין מספיק פסיכולוגים, אין מספיק יועצות, ואין מספיק מענים. המורים נותרים לבדם, הם נדרשים להוביל תלמידים להישגים, ומצד שני להיות דמות חינוכית. אבל מי בכלל שואל את המורים איך הם מרגישים? מי רואה את השחיקה שלהם? גם הם, לא פחות מהתלמידים, קורבנות של המציאות.
מיהו מודל החיקוי של הילדים הערבים כיום? עד לא מזמן המשכיל המצליח היה הדמות הנערצת בבית הספר. היום, במציאות שבה הכל מתפרק, כלי נשק זמינים וארגוני פשיעה שמתרחבים לכל שכונה, העבריין הפך להיות הגיבור החדש
ומי מודל החיקוי של הילדים הערבים כיום? עד לא מזמן המשכיל המצליח היה הדמות הנערצת בבית הספר. היום, במציאות שבה הכל מתפרק ובעולם של רשתות חברתיות, כלי נשק זמינים וארגוני פשיעה שמתרחבים לכל שכונה, העבריין הפך להיות הגיבור החדש. הנוער רואה מי זוכה בכבוד, מי זוכה בכסף, מי נוהג ברכב יוקרתי, ושואב מכך השראה. לחלק מהילדים קל יותר למצוא שייכות בעולם הפשע. הוא נגיש עבורם, הוא מציע להם הישרדות, כבוד ותחושת ערך, בזמן שבית הספר לעיתים מדיר אותם ומחזק את תחושת השקיפות שלהם.
ראויה חנדקלופעמון בית הספר תכף יצלצל, אבל עבור רוב הילדים רעש היריות יחריש אותו. שנת הלימודים הנפתחת חייבת להיות נקודת מפנה עבור החברה הערבית בפרט והחברה הישראלית בכלל. נדרשת השקעה אמיתית במערכת החינוך הערבית, בבניית אסטרטגיה הוליסטית שרואה את התלמיד ואת המורה, שמפעילה אנשי טיפול שבונים תוכניות לחינוך בלתי-פורמלי, כאלו שנותנים לילדים תחושת שייכות ומסוגלות, ובחיזוק המורים עצמם.
בסופו של דבר, הילדים שלנו לא צריכים שיגידו להם שאלימות זה דבר רע, הם צריכים מבוגרים שיחבקו אותם, שיראו אותם, שיאמינו בהם וייתנו להם כלים וסיכוי אמיתי לגדול בעולם שמציע יותר מקליע אחד או מפתח של מכונית מפוארת.
