מקצה הריצה של אביב 2026 מעולם לא הוזנק במועד כל כך מוקדם כמו השנה. נפתלי בנט, גדי איזנקוט, יאיר גולן, יוסי כהן ויועז הנדל, המועמדים החדשים, כבר מתחממים על הקווים לצד יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ובני גנץ הוותיקים, אבל אם לשפוט לפי מה ששמענו מהם עד היום, קשה להניח שאחד מהם יגיע לקו הגמר של הבחירות לפני בנימין נתניהו. וזה לא שהם לא ראויים, לא חכמים, לא מסרו את נפשם על קידוש העם והמולדת או מוכתמים במשמרת הטבח של 7 באוקטובר. זה רק שהם מגיעים אל המרוץ הפוליטי החשוב ביותר מזה עשרות שנים כאילו הם לא חייבים לנו דבר.
כי אנחנו, הציבור הרחב, ש-75 אחוז מתוכו דורשים את סיום המלחמה והשבת החטופים בפעימה אחת, אמר את דברו בקנה מידה של מאות אלפים ומיליונים, אבל עוד לא שמענו מאף אחד מהם על תוכנית מדינית סדורה שיזמו ותחליף את האשליה הנצחית המכונה "ניצחון מוחלט"; עוד לא ראינו אחד מהם שולח מכתב לנשיא מקרון, מתנצל בפניו, מתחייב להסדיר את היחסים ואפילו קובע איתו פגישה מדינית; לא נחשפנו להצעת חוק שהגה אחד מהם להקמת רשות מיוחדת שתטפל בפגועי הנפש והטראומה שמסתובבים בינינו כמו צל שבור כאילו לא היו פה נובה ומאות ימי לחימה; לא צפינו בראיון אחד שבו הציע מישהו מהגנרלים לשעבר איך יחלץ אותנו מפלונטר הגיוס – ואל תגידו לנו שתתחילו לאכוף צווים ולמלא את בתי הכלא באברכים. זה לא מעשי; גם לא קראנו עדיין את הסעיפים השונים להצעה הייחודית והנועזת שלהם כמענה לרעב שמכה בעזה; והכי חשוב, לא התרשמנו עד הסוף כמה יתחייב כל אחד מהם גם לקיים.
המועמדים שרצים לראשות הממשלה איטיים מדי בכיבוש דעת הקהל, מעטים מדי מהם ביקרו בפריפריות המרוחקות, והם מרוכזים בכאן ועכשיו במקום להסתכל עשר שנים קדימה
וזה לא הזמן להיות סנגורם של אצנים פוליטיים חדשים. הטיימר של ימי החסד נעצר ב-7 באוקטובר 2023 על 6:29, כשמאות אזרחים ישראלים נטבחו ונשרפו חיים בבתיהם. מועמדים לראשות ממשלה אמורים מקץ שנתיים לספק חזון קצת יותר מורכב והרבה יותר מפורט בנוגע לשאלת "היום שאחרי", ולהסביר לנו בדיוק נמרץ איך יעצרו את התקציבים המיועדים להתיישבות בעזה וכמה מהר יחוקקו חוק להגבלת כהונה של ראש ממשלה. ניסיונותיו של גנץ לחבור לממשלת נתניהו נתפסים בעיני רוב הציבור כמו הסכמה עם דרכו המתעתעת, שבוקר אחד מתעוררת על הצד של תקיפה צבאית ובבוקר שלאחר מכן על הצד של עסקת חטופים כוללת, וזה בלי לספור את מצביעיו לשעבר של גנץ, שלא בררו דימויים ושלחו אותו לסל המחזור של בית הנבחרים.
מיתוגים מחדש לא יצילו את החטופים
המחסור בנחישות זועק לשמיים בכל יום שעובר והצבא מתלבט בין הראבק לכבוש את עזה ובין החרדה שמא יגרמו למותם של 20 חטופים שגוססים שם מרעב ומייאוש. קשה להשוות בין רמטכ"ל לשעבר שישב בקבינט הביטחוני בזמן המלחמה ושלח את בנו למשימה שממנה לא שב, לראש מוסד לשעבר שמרשה לעצמו להצהיר כי יכריז על מועמדות רק כשיהיה תאריך לבחירות ומכנה את ראשות הממשלה "מוצר שאנסה למכור". אבל שניהם, כמו יתר המועמדים, לא יכולים יותר לקחת את הזמן. הם חייבים להבין שנגמר לחטופים האוויר ושמיתוגים מחדש לא יצילו אותם. כולם איטיים מדי בכיבוש דעת הקהל, ומעטים מדי מהם ביקרו בפריפריות המרוחקות ושוחחו בגובה העיניים עם הבוחרים של נתניהו, התעניינו מקרוב במצבם של המפונים שלא שבו לבתיהם, התוודעו למשבר התעסוקה האקוטי שנחת על קריית-שמונה הנטושה, למדו בגוף ראשון איך נראית קהילה מרוסקת שקשישיה וענייה חוזרים לבית שאין בו עתיד.
הם מרוכזים בכאן ועכשיו במקום להסתכל עשר שנים קדימה ולהבין שהציבורים הערבי והחרדי בישראל אינם מקבלים את מקומם הנכון באוכלוסייה, ושזאת ההזדמנות שלהם להציע דרך מעודכנת לשילובם. הם עסוקים, כמו בנט, ב"לא אשב בקואליציה עם מפלגות ערביות" – מה הוא לא יעשה, למרות שהיה הראשון שעשה זאת. הם יוצאים לקהל שלהם כדי לחזק את הבייס, מתייעצים עם אסטרטגים בכירים בעלות של מיליונים איך יקראו למפלגה, אבל לא מספיק דרוכים כדי ללכוד את הסנטימנט החזק שבוער בציבור.
מרב בטיטוזאת קריאת השכמה לליברמן, שרצה למוטט את חמאס וגילה שיותר קשה למוטט את ביבי; ללפיד העקבי, שעשה את טעות חייו ונתן לבנט את בכורת הרוטציה; ליאיר גולן בעל הנטייה להרגיז את הקונצנזוס הישראלי הרדום; לאיזנקוט, שלא ברור עדיין איזה יאיר הוא יותר – לפיד או גולן; לכהן, שמכל הז'אנרים המנהיגותיים בעולם בחר את הזחוח; ולהנדל, שיבין בקרוב שמצוקה של מילואימניקים מעולם לא תורגמה כאן לקולות בקלפי. הציבור אמר את דברו, עכשיו תורכם.
