"נודע לנו על הרצח בדיוק ב-1 בספטמבר, וזה לנצח יהיה יום מעורב רגשית. מיד אחרי שאני מורידה אותם במסגרות אני עולה לקבר שלו. אלו ימים קשוחים מאוד", כך שיתפה מיכל לובנוב.
1 בספטמבר הוא יום שמלא בהתרגשות של מסגרות חדשות לילדים, אך עבור מיכל מדובר גם ביום של כאב צורם. בדיוק בתאריך הזה, לפני שנה, נודע לה שבעלה, אלכס לובנוב, שנחטף לעזה ב–7 באוקטובר, נרצח בשבי לצד חמישה חטופים נוספים.
2 צפייה בגלריה
"לפעמים מצביע לשמיים ואומר ‘אמא, אבא בשמיים'". מיכל לובנוב ובנה טום.
(צילום: תומר שונם הלוי)
מאז, היא מנסה לשאת על גבה את החיים החדשים, בין פעוטון, גן ובית העלמין. "השנה עברה, ואני מתמודדת כמה שאפשר. טום, בן ארבע, מתחיל גן טרום-חובה, וקאי הקטן, שנולד כשאלכס היה בשבי, נכנס לפעוטון. זה אמור להיות רגע של שמחה, אבל אבא לא נמצא איתם".
קאי, רק בן שנה וחצי, יודע מי זה אבא בעיקר מתמונות. "הוא רואה תמונה של אלכס וצועק 'אבא, אבא'", סיפרה מיכל. "אבל הוא נולד למציאות שבה אין אבא, יש רק אמא. המילה הראשונה שלו בכלל הייתה 'אבא'. אני אומרת לו 'אמא', והוא עונה 'אבא'. זה בסדר - יש לו אבא. הוא לא כאן, אבל יש לו אבא".
הכאב מתחדד מול נקודות הציון בגידול הילדים. "הזמן לא עוזר, זה נהיה קשה יותר. לראות את הבנים גדלים בלי שהוא כאן, את הצעדים הראשונים, המילה הראשונה, זה גיהינום. טום לא מדבר הרבה על אלכס, נראה שהוא בהדחקה. הוא יודע שאבא בשמיים, לפעמים מצביע לשמיים ואומר 'אמא, אבא בשמיים'. פעם בטיסה הוא שאל: 'אמא, אני בשמיים, למה אני לא רואה את אבא?'".
מיכל מודה שהכוחות שלה נשאבים אך ורק מהילדים: "אני קמה בבוקר בשבילם, הולכת לישון בשבילם, נושמת בשבילם. מנסה לטפל בעצמי כדי להיות אמא חזקה. אני חושבת שיש כוחות ששמורים רק לאמא. לאמא אלמנה יש את גלימת הסופרמן הכי חזקה שיכולה להיות".
מיכל ואלכס הכירו כבר בנעורים, עשר שנים של זוגיות. "הוא היה אהבת הנעורים שלי. בן אדם מאוד טוב. אם היה רואה את הילדים, היה המאושר באדם. מבחינתו הם היו הניצחון שלו. גם מבחינתי. אני יודעת שאם היה יכול להגיד לי משהו, אפילו לחמש שניות, הוא היה אומר לי: 'תשמרי על הילדים, תהיי חזקה, תמשיכי הלאה. תחיי, תצחקי, תשמחי, תאהבי'".
על העתיד היא מדברת בזהירות. "אני לא מצליחה לחשוב על לאהוב מישהו אחר. הלב שלי נעול. הלוואי ויום אחד הוא ייפתח, ושדווקא אלכס ישלח לי מישהו, רק הוא. הלוואי שיום אחד אהיה מאושרת. עד אז, אני אתן הכול כדי לגדל את הבנים להיות אנשים שמחים וערכיים, כמו שאבא שלהם היה".
את הכאב האישי היא מחברת גם למציאות הלאומית. "עצוב שעברה שנה מאז הרצח ולא למדנו כלום כמדינה. יש עדיין אחים שלנו, מדמנו, שם בשבי. לא הצלנו את מי שאפשר להציל. זה סיוט מתמשך".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.09.25
