כמעט שנתיים עברו מ-7 באוקטובר והמציאות הישראלית כאוטית יותר מתמיד. אי-אפשר להבדיל בין ספין למדיניות, והציבור מבולבל, מפולג ואובד עצות. בסקרים יש תוצאות משונות: רוב לעסקת חטופים וסיום המלחמה, אבל גם לניצחון המוחלט. תלוי מי שואל, ואיך.
הזעם והאלימות ברחובות וברשתות הם תוצאה של הבלבול הזה, של היעדר תחושת כיוון או יעד. ההנהגה לא מצליחה לייצר תמונת מציאות שמקובלת על הציבור, ולא להסביר בצורה אמינה לאן מועדות פניה. על הרקע הזה, העובדות היחידות הן המספרים: 1,950 הרוגים ונרצחים, 48 חטופים, אלפי פצועים קשה, אלפי מפונים שטרם שבו לבתיהם, 700 ימים.
לכאורה, המצב הזה יכול להמשיך עוד חודשים ושנים, אבל האמת היא שאנחנו כבר משלמים עליו ביוקר, ושאת החשבון נמשיך לפרוע במשך שנים. כמו מהמר שמסתבך בחובות, אנחנו לווים עוד ועוד מהעתיד.
השחיקה מורגשת במיוחד בצבא. מצטברות העדויות על הפגיעות הנפשיות בקרב חיילים בסדיר ועל משבר ההתייצבות במילואים. צבא המילואים משנה את אופיו – מצבא העם למודל שנשען על אלפי אנשים שזו העבודה העיקרית שלהם; לא בדיוק מילואים, ולא בדיוק צבא מקצועי. מה קורה להם בבית? מה יקרה להם ביום שאחרי? ישראל לא יכולה להרשות לעצמה תרחיש של שבר מערכתי בצבא, כמו שקרה לאמריקאים בווייטנאם או לצרפתים במלחמת העולם הראשונה, אבל לשם אנחנו צועדים.
והלכידות הפנימית, איפה היא?
המצב הגרוע ביותר הוא בתחום שיש לנו את השליטה הכי גדולה בו: הלכידות הפנימית. הערך המוסף הישראלי היה תמיד המשפחתיות הלאומית. ראינו את המאגר הגדול הזה של סולידריות ושותפות גורל מתפרץ אחרי 7 באוקטובר. אבל בשנתיים שחלפו מאז הוא נשחק והידלדל לרמות מסוכנות. יותר מאי פעם, הישראלים זרים אלו לאלו.
השאלה הדחופה היא אם צה"ל ימשיך להסתובב במעגלים בעזה במשך חודשים ושנים נוספות. כל מי שעיניו בראשו מבין שהמלחמה מיצתה את עצמה. הגענו להישגים אמיתיים, אבל "הניצחון המוחלט" הוא פנטזיה שאפילו מי שאוחזים בה לא יודעים לפרט מה בדיוק היא כוללת.
האם מדינה קטנה באזור עוין יכולה להרשות לעצמה בידוד עולמי וכלכלי? האם אנחנו רוצים שהחיילים שלנו, שיוצאים להתאוורר בחו"ל אחרי שירות קשה ביותר, יסבלו מהצקות ומתקריות אנטישמיות, או חס וחלילה ייעצרו?
האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מגזר שאינו משרת, כשמודל צבא העם קורס? חשוב לכבד את הציבור החרדי ולהעריך את לימוד התורה, אבל צריך גם להכיר במציאות.
האם מדינה קטנה באזור עוין יכולה להרשות לעצמה בידוד עולמי וכלכלי? האם אנחנו רוצים שהחיילים שלנו, שיוצאים להתאוורר בחו"ל אחרי שירות קשה ביותר, יסבלו מהצקות ומתקריות אנטישמיות, או חס וחלילה ייעצרו? גם אם העולם צבוע, האם זה מה שאנחנו מאחלים לדור שלם של ישראלים, לילדים שלנו?
אסור לנו להמשיך ככה. הגיע הזמן לדרוש הנהגה חדשה שתשרטט יעדים ברורים למדינת ישראל, ושלא תפחד להכריע בסוגיות הכי חשובות: החזרת החטופים, סיום המלחמה, הסדר היום שאחרי בעזה ללא חמאס, הסדרת נושא השירות, הגיוס והנטל הכלכלי.
המפתח להנהגה של ריפוי ושיקום לאומי ולמציאות ישראלית חדשה טמון גם בציבור הדתי-לאומי. מי כמו בניו התגייס למלחמה הזאת, ומי כמוהו משלם את המחיר שלה? יש רבים בציבור הדתי הזה שמבינים את הסכנה בהמשך הדרך הנוכחית. הם מבינים שאנחנו חייבים להיחלץ מהפלונטר הפוליטי ולקבל הכרעות קשות. כרגע העמדה שלהם לא נשמעת, אבל ביום שזה יקרה, יתחיל השיקום של כולנו. ביום הזה נחזור ל"ביחד ננצח" - לא כסיסמה חלולה, אלא כמציאות ישראלית חדשה.
רוני דואק, יזם חברתי וחתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשפ"ה 2025
