1 בספטמבר. היום. עכשיו. ומותר לנו לחייך, או לפחות לשחרר אנחת הקלה. זה עדיין לא סוף המלחמה, מנהלת בית הספר עונדת את סיכת החטופים על דש חולצתה, אבל אחרי שנתיים של חיים בין אזעקות, גם 1 בספטמבר הוא סוג של חזרה לשגרה.
1 צפייה בגלריה
שלום כיתה א' בית הספר חוקר יוצר בירושליםשלום כיתה א' בית הספר חוקר יוצר בירושלים
(צילום: אלכס גמבורג)
הוא מזכיר לנו משהו מהחיים שהיו לנו פעם, לפני שהאדמה רעדה. ואם הצלחנו לשחזר דבר אחד ממציאות חיינו שנמחקה באחת, אולי נצליח לחזור לעוד הרגלים ותיקים שכבר נשכחו מאיתנו, כמו לישון במיטה שבחדר במקום על מזרן בממ"ד; כמו לחפוף את הראש עם שמפו ומרכך מבלי לחשוש שצווחת האזעקה תגיע כשעוד נהיה עם קצף לבן בשיער; כמו למלא את הריאות בחמצן טרי ולנשום לעומק, מבלי להפריע לדממה שאופפת את השכנים למקלט.
1 בספטמבר. היום. עכשיו. עוד לא סתיו, אבל בערב כבר קצת קריר. אפשר לכבות את המזגן. ואיש לא ייעלב אם נרשה לעצמנו להתלוצץ קצת על חשבון ארצנו היפה, שכמעט מדי יום ביומו נקנית מחדש בכאב ובדם. מי היה מאמין שהשנה, דווקא השנה, תיפתח שנת הלימודים כסדרה, ללא איומי שביתה? נכון שזה הכי לא אופייני לישראל? נכון שזה לא פחות מ"נס"? אם ניסים עדיין יכולים להתחולל, אולי ייפתחו שערי שמיים והחטופים ייצאו ממנהרות הגיהינום, במהרה בימינו, אמן.
מי היה מאמין שהשנה, דווקא השנה, תיפתח שנת הלימודים כסדרה, ללא איומי שביתה? נכון שזה הכי לא אופייני לישראל? נכון שזה לא פחות מ"נס"? אם ניסים עדיין יכולים להתחולל, אולי ייפתחו שערי שמיים והחטופים ייצאו ממנהרות הגיהינום
1 בספטמבר. היום. עכשיו. זה לא חג ומועד, לכאורה זה רק סוף החופש הגדול, אבל כל סוף הוא גם התחלה. וכולנו – ביחד ולחוד – מרגישים צורך עז להתחיל. הקיץ מעולם לא היה כל כך ארוך ומשעמם. בשבועיים האחרונים של אוגוסט, הידועים לשמצה בתור שבועיים ללא אף קייטנה, הפכתי מסבתא רכה ומפנקת לפצצה מתקתקת. ככה זה כשפותחים את היום עם "הותר לפרסום" כשהשמש הופכת את המוח לסוג של פירה.
סמדר שירסמדר שירצילום: אביגיל עוזי
1 בספטמבר. כמה חיכינו לתאריך הזה. לצלצול הגואל. לטקס הבוקר שכולל ילקוט על השכם, קופסת אוכל (עם מכתב אהבה בסנדוויץ') ומימייה. היום אלווה את אחד מנכדיי לכיתה א'. ניתאי. מחר אבא שלו יחזור לעזה, לסבב רביעי או חמישי, מי סופר. אחיו, עילם, עולה לגן חובה. ורפאל, שעדיין חמוש בחיתול ובמוצץ, מתחיל גן עירייה. לצערי, אני סובלת מהצתה מאוחרת. כל השבט חגג אצלנו בשבת, למה לא כינסתי את כולם מול המצלמה? למה לא פקדתי עליהם להזדקף, לחייך ולהכריז "ב-הצ-ל-חה"?
עכשיו, ברגע זה ממש, בואו נקדם את 1 בספטמבר בידיים שלובות, בשאריות של אופטימיות ובתקווה לשנה טובה באמת.