אין שום דבר משעשע במצבם של החטופים בעזה, גם לא במצב משפחותיהם. כמו רבים אחרים, אני חוזר מההפגנות בכיכר זועם, מתוסכל ודומע. אף על פי כן יש מי שהזעקה מעל הבמה מגרה אצלו את בלוטות ההומור. לפני ימים אחדים שמעתי אחד כזה, מקורב לדף המסרים של לשכת ראש הממשלה. כשנתניהו רצה עסקה חלקית תקפו אותו, אמר. הם דרשו עסקה כוללת, רק עסקה כוללת; עכשיו, כשהוא רוצה עסקה כוללת הם אומרים לא, תביא לנו עסקה חלקית.
כפויי טובה שכמותם, המפונקים האלה: שום דבר לא מספק אותם. החיוך הדק שלו אמר: שופוני; תראו כמה אני חכם.
האמת, אין סתירה, לא בקמפיין החטופים ולא במהלכיו של נתניהו. כפי שנחשף בכמה וכמה תחקירים, מהחודשים הראשונים למלחמה נתניהו עשה כל מה שיכול כדי להימנע מעסקה. המעטים שחזרו, חיים וחללים, במבצעים צבאיים, היו בסדר. גם עם הבודדים, בעלי אזרחות כפולה, שחזרו הודות להשתדלות הממוקדת של ביידן, טראמפ ופוטין, לא הייתה לו בעיה. האחרים חזרו למרות התרגילים שלו, לא בזכותם. אתמול, בפתח ישיבת הממשלה, הוא ייחס את שובם של 207 חטופים, חיים וחללים, לעצמו. לא בפעם הראשונה הוא שיווק סחורה שאיננה שלו.
השאלה מדוע האיש ששיחרר 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד במצב טוב התהפך מול עשרים שהופקרו במנהרות פתוחה לפרשנות. יש מי שמייחס את המהפך לאיומים של סמוטריץ' ובן גביר; יש מי שמייחס אותו ללחץ של בני משפחתו; ויש מי שמחפש את התשובה ביחסים המורכבים בין נתניהו לחמאס: הוא האמין שאילף אותם, הרתיע אותם, גייס אותם לחזון פלסטין הכנועה, המפוצלת. הם בגדו בו; ויש מי שמפליג להשערות אחרות.
כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא
מהוויכוח על העסקה הראשונה חשבתי שנכון ללכת על כל עסקה. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא: קשישים או נשים או חיילים, הסכם חלקי או מלא, הפסקת אש או הפסקת לחימה - קודם שישתחררו. כשמדובר בחמאס ובהפקרה אין מנוס. ייתכן שנתניהו (וגם הצבא, שבעיתוי אחד, אולי שניים, חטא בהתמקחות קטנה) האמין בג'נטלמניות של חמאס יותר ממני.
וכך הגענו עד הלום: נתניהו בעקביותו; החטופים בגוויעתם. גם אם במרחב עזה לא היו חטופים חיים, ספק אם כיבוש העיר שווה את המחיר בחיי לוחמים, בפגיעה בבלתי מעורבים ובחרם בעולם, אבל יש במרחב עזה חטופים חיים. אין לממשלת ישראל זכות לדון אותם למוות.
אם צחי הנגבי באמת סבור שהוויתור על העסקה הוא משגה היסטורי, שיתפטר ויסביר בקולו מי הפקיר, מי שיקר, מי תיעתע ואיך לתקן. אם יש צחי - יופע מיד
הרמטכ"ל אייל זמיר מבין את זה. הוא ועמיתיו עושים כמיטב יכולתם, במרחב שניתן להם, לשכנע את הקבינט לבחור בעסקה. אבל נתניהו בשלו. העסקה מונחת על השולחן אבל הוא מסרב לדון בה. כמו האדמירל הטורקי ההוא, שניסה לכבוש את האי מלטה ונכשל, הוא מכריז: "מלטה יוק" – אין מלטה.
אפשר היה לצפות שאחד משרי הממשלה, אולי אחד מחברי הכנסת, יאמר בשמו ובקולו – אולי אתה טועה, אדוני ראש הממשלה. אולי יש משהו במה שאומר הרמטכ"ל ואומרים כל ראשי זרועות הביטחון. ככה זה בדמוקרטיה: גם כשראש הממשלה חזק, גם כשמרכז המפלגה קיצוני ומטורלל, מישהו פותח פה. כך היה פה לאורך רוב שנות המדינה, גם מול ראשי ממשלה חזקים כמו בן-גוריון ובגין.
אף אחד לא קם
כולם מסתפקים ברטינות אנונימיות, פחדניות, באוזני עיתונאים, שמלוות בתמיכה פומבית בכל גחמה של ראש-הממשלה. הפחד מנקמתה של מכונת הרעל משתק אותם. אולי גם חלומות הירושה.
עינב צנגאוקר, הקול הבולט במחנה המשפחות, אמרה בסוף השבוע שאם מתן שלה ימות בעזה היא תאשים את נתניהו ברצח. הניסוח בוטה, מה שמותר לה לא מותר לכל אחד, אבל הטלת האחריות מוצדקת.
נתניהו לא לבד: הוא מוקף במשת"פים. אחד מהם הוא ראש המל"ל צחי הנגבי. באחרונה מרבים להזכיר אותו כמי שהצטרף לרמטכ"ל ולראשי זרועות הביטחון בדרישה ללכת על עסקה. לכאורה, הוא האחד שקם: פוליטיקאי מהליכוד, שר לשעבר, מינוי אישי של נתניהו, שהחליט לעשות מעשה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהנגבי איננו רמטכ"ל. האחריות למלחמה לא מוטלת על כתפיו, גם לא האחריות לחטופים. אמהות עבריות לא מפקידות תחתיו את בניהן. הוא עומד בראש גוף מסורס, נרפה, שהשפעתו מבוטלת. אין לו מה להפסיד, לבד מהכבוד לשבת ליד נתניהו בישיבות קבינט. אם הוא באמת סבור שהוויתור על העסקה וכיבוש הרצועה הם משגה היסטורי, שיקום, יתפטר, ויסביר בקולו לציבור הישראלי מה קרה בממשלה בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר וב-23 החודשים שעברו מאז. מי הפקיר, מי שיקר, מי תיעתע, איך לבלום, איך לתקן. אם יש צחי - יופע מיד.
