נשיא ארה"ב נוהג לחבוש כובע מצחייה אדום לראשו. עליו, מתנוססות באותיות לבנות בולטות הסיסמה האהובה עליו: "טראמפ צדק אודות כל דבר". יש משהו מאוד מגלומני ומתריס בכובע הזוהר הזה, אבל הוא משדר לבייס שלו את מה שהוא רוצה.
בכל יום שעובר, מתגלה שמתחת לכובע מתפרע נשיא עצבני, חסר מדיניות ונטול דרך פעולה, שאומר דבר והיפוכו בהפרש של שעות, לפעמים דקות: "תסיימו את המלחמה המזוינת בעזה" הוא גער בנתניהו, ולא חלפו כמה שעות עד שכבר הבטיח לחמאס בפעם המי-יודע-כמה שייפתחו עליהם שערי הגיהינום אם לא יעשו כך וכך. לטראמפ, אין מפתחות לשערי הגיהינום יש לו בעיקר פה גדול. הוא יכול להביא לקץ המלחמה בעזה רק על ידי לחץ מסיבי על ישראל, והפסקת משלוחי נשק וחימושים. יש תמיכה של הציבור האמריקאי, וגם בתוך מפלגתו שלו - אבל טראמפ לא זז. הנשיא הפך לאבי המדיניות ללא תוצאות: מצד אחד הוא יודע שנתניהו מורח אותו, ומצד שני, תמיד יש מי שלוחש לו על האוזן לחכות עם סנקציות ואמברגו.
הנשיא עצבני, אבל לא רק על ישראל וחמאס. הוא זועף על איראן שמונעת ממנו להביא הסכם גרעין כמו שהבטיח. הוא עצבני, כי במקום לקבל כתרים לראשו כפי שהוא חושב שמגיע לו, חובטים בו גם שופטים וגם פרקליטים שהופכים צווים שלו בשל אי-חוקיותם.
ראו למשל את מה שעשה לעיר וושינגטון: בצעד מגוחך אך הרה אסון, טראמפ מינה את עצמו למנהל הלב הפועם של התרבות בבירה, מרכז קנדי, והכריז כי מעתה והלאה הוא ינהל את חיי התרבות של העיר "כדי שלא יעלו שם יותר מחזות על טרנסג'נדרים". את אולם האופרה במתחם הוא קרא על שם מלניה אשתו. הוא הזרים לבירה האמריקאית כוחות צבא שמסתובבים בעיר במדים.
הנימוק שלו: צריך לטהר את העיר מרוצחים צמאי דם. אלא שבמציאות, הפשיעה בוושינגטון ירדה בכשלושים אחוז בשנתיים האחרונות. עכשיו, הוא מאיים לשלוח את המשמרות הלאומיים גם לשיקגו - עיר דמוקרטית, כמובן. הנשיא כבר מכין את הקרקע לשיבוש בחירות האמצע ואולי גם שיבוש הבחירות לנשיאות, באצטלה של צווי חירום כאלה ואחרים.
אין טקס מיוחד שבו מכריזים על קץ הדמוקרטיה, זה קורה בהליך מזדחל או באפקט הדומינו
אין טקס מיוחד שבו מכריזים על קץ הדמוקרטיה, זה קורה בהליך מזדחל או באפקט הדומינו. וכך גם באמריקה, שם טראמפ מעביר את ארצות-הברית תהליך פשיזציה, המצמצם את זכויות הפרט וזורע פחד ואימה בלב הקהילות. הוא הורה לעצור מדי יום שלושת אלפים (!) מהגרים. הניצודים, גם אם אין להם רקע פלילי, גם אם ילדיהם נולדו בארצות-הברית, מובלים לבתי מעצר ומשם מגורשים. והדמוקרטים? שותקים: הם עדיין בהלם מההפסד של קמלה.
אורלי אזולאיטראמפ הבטיח שיש לו מטה קסמים ביד. שהוא יסיים את המלחמה בעזה, שיסיים את המלחמה באוקראינה. פוטין אכל אותו לארוחת בוקר, וגם נתניהו וחמאס לא נעמדו דום. טראמפ עצבני, כי חלומו לקבל פרס נובל לשלום הולך ומתרחק, כמו ההסכמים עם סעודיה או ההסדר בעזה. אלא שבדבר אחד הוא מצליח: טראמפ הבטיח להיות דיקטטור, ובכל יום הוא מרסק עוד יותר את הדמוקרטיה האמריקאית. למרות מערכת שלמה של איזונים ובלמים, במגפו ובכובעו הוא מצעיד אותה לאופל הפאשיסטי.
