זאת הפעם היחידה שאני זוכרת שבה ראש הממשלה נתניהו מביע צער על מותם של עיתונאים מאז תחילת המלחמה - "תקלה טרגית", שהסתיימה בשבוע שעבר בהריגתם של חמישה עיתונאים בחאן-יונס. דובר צה"ל התחייב לקיים חקירה על האירוע הקשה - כשכמובן לא ברור אם פרטיה יראו אור.
ועכשיו לעובדות: מדינת ישראל לא מאפשרת (בצדק רב!) לעיתונאים זרים להיכנס לעזה. אם ייהרגו, או ייפצעו במקרה הטוב, האחריות תיפול על צה"ל. גם אם יסתובבו חופשיים ומשוחררים בין הריסות עזה, ולא יאונה להם כל רע - הסיפורים יהיו מקפיאי דם. רק כתבים ישראלים וזרים שייצמדו לכוחות צה"ל יקבלו, לעיתים די רחוקות, אישורי כניסה. תנועותיהם יהיו מוגבלות, והם לא יפגשו באוכלוסייה הפלסטינית.
התקשורת העולמית שכרה את שירותיהם של עיתונאים בעזה בכדי להביא את הסיפור מהצד השני. אין ויכוח שזאת משימה מסכנת חיים - עד עכשיו נהרגו, לפי ארגונים בינלאומיים, 197 עיתונאים, צלמים וצוותים טכניים. ערוץ "אל-ג'זירה" טוען שהמספרים גבוהים יותר, ומצביע על 234 אנשי תקשורת ומאות פצועים.
האירוע האחרון התרחש לפני פחות משבוע במתחם בית החולים נאסר בחאן-יונס. שתי תקיפות מהאוויר, כשבראשונה נהרס מתקן צילום על גג בית החולים - ששייך לחמאס, לטענת ישראל. התקשורת בעזה מתעקשת שמדובר במתקן עיתונאי. שניות ספורות אחרי השמדת הציוד על הגג נשמע פיצוץ אדיר, ונפגע מאהל ארעי על הקרקע, בשטח בית החולים. שם היו חמישה עיתונאים – ארבעה גברים ואישה אחת, חמושים במצלמות.
בין ההרוגים כתב של "אל-ג'זירה", צלם-כתב של סוכנות הידיעות רויטרס, עיתונאי עזתי שעבד עבור "מידל איסט איי", צלמת של סוכנות איי-פי ועוד עיתונאי "פרילנסר". לכל אחד מהם המתינו עשרות בקשות לדיווחים מכל רחבי העולם. התקשורת הבינלאומית חיזרה אחריהם. ארגונים בינלאומיים הקפידו לקרוא להם "גיבורים".
שבועיים לפני, בבית החולים שיפא, הגדול ברצועה, נהרגו ארבעה עיתונאים. פתגם מקומי טוען ש"מי שלא מכיר את שיפא (בערבית, בריאות - ס"פ) לא יודע את סודותיה של עזה". אין סוף לסיפורים על אודותיו: רופאים ערבים מישראל נסעו, באישורים צה"ליים, להעביר קורסי השתלמות לצוותים הרפואיים שם. אלא שישראל חשפה הוכחות חותכות שפעילי חמאס מצאו מקלט בתוך בית החולים.
סמדר פרי צילום: יריב כץלא יועילו כל מאמצי ההסברה: 20 בני אדם נהרגו במתחם בית החולים נאסר. מנהל בית החולים, ד"ר עאטף אלחות, טען שצה"ל הנחית מהלומות קשות בלי לתת אזהרה מוקדמת. העולם הגדול, שממילא יוצא נגד ישראל, נאחז בסיפורם של חמשת העיתונאים שמצאו את מותם בחטף - אי-אפשר לומר עליהם שעבדו עם חמאס או שהיו פעילי טרור.
אני לוקחת את הצוואה מכמירת הלב שהשאירה אחריה מרים אבו-דאקה מסוכנות איי-פי. היא כתבה לבנה ג'יית, שעזב את עזה עם אביו לפני יותר משנה. "תמשיך ללמוד, יקירי, ותצטיין בלימודיך. אל תבכה אחרי מותי" זה המסר הנוגע ללב, כאילו ידעה מה יעלה בגורלה.
