700 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר 2023. המספר הזה, "מספר מפלצתי", כלשונו של לירן ברמן, הפך לעוד תחנה במסלול אינסופי של כאב. עבור לירן, אחיהם של גלי וזיוי ברמן, ועבור סילביה קוניו, אמם של אריאל ודוד, כל יום נוסף הוא יום שבו יקיריהם כלואים במנהרות עזה, רחוקים מחיבוק המשפחה, רחוקים מהחיים.
לירן ברמן מודה כי המספרים כבר איבדו משמעות. "עברנו את ה-100, לא האמנו שנגיע ל-200, חצינו את ה-300. עכשיו 700. אני כבר קהה חושים למספרים הסימבוליים. זה עוד יום שאחים שלי בשבי".
לדבריו, יש שני מועדים שהוא מפחד לציין: "אנחנו כפסע משנתיים ל-7 באוקטובר. ובדרך לשם, יש לנו עוד נקודת ציון שאני מפחד ממנה עד מאוד, יום ההולדת של גלי וזיוי ב-10 בספטמבר, ביום רביעי הקרוב. אני עוד שם, תקוע ב-7 באוקטובר 2023". סילביה קוניו, אמא של אריאל ודוד, הוסיפה בפשטות: "בשבילי המספר 700 זה מספר. זה 7 באוקטובר הכי ארוך בחיים שלי". ביום ההוא נחטפו מביתה שמונה בני אדם. שישה מהם כבר שבו, אבל לא שני בניה. "זה לא פייר. זה לא הגיוני. הם צריכים לחזור הביתה למשפחות שלהם. אריאל צריך להתחתן עם ארבל. זה החלום שלו".
וככה, החיים האישיים מתערבבים שוב ושוב עם הטרגדיה הלאומית. "ב-1 בספטמבר העליתי את הילד שלי, בני בכורי, לכיתה א', ומשם המשכתי להלוויה של עידן שתיוי", משתף לירן. "זה לא נורמלי. להכניס ילד לכיתה ואז ללכת להלוויה של מישהו שנרצח ב-7 באוקטובר. הכל מתערבב".
תחושת אשמה שלא מרפה
לירן מתאר תחושה של חוסר אונים מול הדשדוש במשא ומתן. "היינו בוושינגטון, היו דיבורים על עסקה בדוחא, פעם ישראל הסכימה וחמאס לא, עכשיו חמאס הסכים וישראל לא. זה מרגיש כמו טרפוד מוכן מראש. הכאב עצום. כל הזמן אני רוצה ללכת לשם בעצמי ולהביא אותם. לפעמים בא לי להציע את עצמי ולהתחלף איתם".
גם סילביה מתקוממת על ההתמהמהות: "יש אנשים ששמים אבנים בדרך לעסקה. מה אכפת להם? שיוציאו את כולם, ואחר כך תעשו מה שצריך. לא בזמן שהם שם". היא נלחמת בכל כוחה כדי לשמור את בניה בחיים: "אני אמא, אמא לא מוותרת. הנקתי אותם, נתתי את החיים שלי בשבילם. בהריון של דוד ואיתן (התאום של דוד), הייתי שמונה חודשים במיטה, הייתה לי רעלת הריון. לאריאל היה אח תאום שנפל במהלך ההריון. נלחמתי עליהם עוד לפני שנולדו, ואני אמשיך להילחם. אני מרגישה אותם בגוף כל שנייה ביום".
בני המשפחה מנסים למצוא את העוגנים. עבור לירן, מדובר בעיקר בעשייה למען האחים שלו ‑ ובכדורגל. "האחים שלי עבדו כתאורנים. כל כך הרבה אור חסר. ניסיתי להתפטר מלהיות אח של חטופים, אבל אף אחד לא קיבל את מכתב הפיטורים שלי. אם יומיים אני לא עושה משהו בשבילם אני נובל. אין לי אוויר".
ברמן הוסיף: "כולנו אוהדי ליברפול. השבוע ראיתי משחק, וזה רגע שאני מתנתק מהכל ומעביר להם את השידור. ממש מפרשן להם בקול ומספר מה קורה במשחק. זה מחבר אותי אליהם. בתור אח בכור, אני חי עם תחושה תמידית שלא הייתי שם להגן עליהם. רציונלית אני יודע שלא היה לי מה לעשות, אבל התחושה קיימת".
סילביה מתארת את עצמה כעמוד השדרה של משפחת קוניו, שמחזיק את כולם שלא יקרסו. "מבפנים אני מפורקת. הכל נופל עליי, וכשמישהו נופל אני צריכה להרים אותו. אני חייבת להמשיך להיאבק, בשביל בעלי, בשביל ארבעת הילדים שלי ושבעת הנכדים שלי. אני מחכה להם, לראות את החיוך שלהם, לחיבוק, לקפה של הבוקר. אני לא אוריד את הרגל מהגז עד שיחזרו".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
