השבוע יצא לי לראות את היפוכו של הרוע המוחלט. זה היה בחוג בית שבו הופיע גדי איזנקוט. זה לא שראינו שם איש שמסוגל להלהיב המונים ולהביא למהפך. זה לא ששמענו חזון שהרטיט בחדשנותו. אבל עמד שם מישהו שכמותו לא ראינו הרבה זמן: אדם טוב. טוב במובן הטוב של המילה. איש שרואה לנגד עיניו את טובת המדינה ושמוכן להציב עצמו בכל מקום שיתבקש כדי שזה יקרה. הוא מדבר בגובה העיניים, בבהירות. הוא מעורר אמון. ומסתבר שיש כריזמה גם באמירת אמת.
הקהל ביקש תשובות, לא מהפכות. הייתה טענה על ההתנהגות המאופקת מדי של מחנה השינוי. "צריך להוריד את הכפפות ולהפסיק להתנהג בנימוס", אמרו לו. "להחזיר לנתניהו כגמולו ולמכונת הרעל בכלים שלה". נשאלה גם השאלה מה יעשה אם חברו, גנץ, לא יעבור את אחוז החסימה. האם יגיד לו לא להתמודד, כדי לא לשרוף מנדטים? איזנקוט ענה בדרכו, תוך ניסיון לא לפגוע בחברו, אבל אפשר היה להבין שזה מה שיעשה אם אכן גנץ לא יעבור את אחוז החסימה.
ליברמן לעומתו טוען שגנץ כבר לא איתם. שלשום, בוועדת חוץ וביטחון, הוא דיבר על "מתווה ישראלי בהדרגה" ועל מכסות לחוק הגיוס. "היה ברור", אומר ליברמן, "שהוא מתואם עם נתניהו על מלא-מלא". בנוסף, הוא נפגש בנפרד עם יו"ר הוועדה, בועז ביסמוט. "גנץ", טוען ליברמן, "שואף לעבור את אחוז החסימה ואז לבוא עם חמישה מנדטים לביבי ולקבל את תיק הביטחון. אסור שגנץ ישרוף יותר ממנדט אחד. אנחנו חייבים להוריד אותו עד לאפס".
מטרת העל של איזנקוט, לעומת זאת, היא שיקום האמון של הציבור במוסדות המדינה. אם זה היה תלוי רק באיזנקוט, את האמון שלי הוא שיקם. אלא שהוא לא לבד, וזה נראה עדיין רחוק ממשהו מגובש, אותו גוף מתואם של ארבע מפלגות שמשדרות על אותו גל, כמו שרוצה ליברמן, שמעבירות מסר שזו ההזדמנות האחרונה.
ליברמן טוען שאיזנקוט מתלבט ומתייסר, שיש סביבו יותר מדי יועצים ושייקח לו זמן לגבש עמדה ברורה. שאלתי אותו עם מי מהמפלגות הוא, ליברמן, מוכן לשבת. האם גם גולן בא בחשבון.
"כל מפלגה ציונית שמוכנה לחתום על אותם קווי יסוד של לימודי ליבה, חוק גיוס, חוקה, שתי קדנציות בלבד לראשות ממשלה, וועדת חקירה ממלכתית. אם נגיע לקווי יסוד משותפים ואסטרטגיה גושית משותפת, יהיה ברור שיש פה צוות".
"אסור שיקרה מה שקרה בבחירות האחרונות", הוא אומר, "כשעשרה מנדטים של מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה הלכו לפח. 63 מנדטים, זה היעד שלנו. צריכים פה ארבע מפלגות יציבות, בלי מפלגות חדשות או אנשים חדשים".
"זו המומחיות של ביבי", הוא אומר. "'הערבים נוהרים לקלפיות'? עכשיו הוא מוכן להעמיד להם אוטובוסים רק כדי למנוע מהגוש הציוני להקים ממשלה"
"זו המומחיות של ביבי", הוא אומר. "'הערבים נוהרים לקלפיות'? עכשיו הוא מוכן להעמיד להם אוטובוסים רק כדי למנוע מהגוש הציוני להקים ממשלה".
ונתניהו? מדבריו האחרונים על המפגינים, ביניהם משפחות חטופים, אפשר ללמוד בעיקר דבר אחד: האיש איבד עשתונות. היציבות הנפשית שלו בסכנה. את הדברים האלה אומר מי שמכיר אותו כמעט הכי טוב שאפשר, אם אפשר, אביגדור ליברמן. מילא, להגיד שההפגנות ממומנות, מאורגנות ופוליטיות נגד ראש הממשלה. אבל לטעון שהמפגינים מאיימים יום-יום לרצוח אותו ואת בני משפחתו?
אבל לשיא, אפילו של עצמו, הגיע נתניהו כשטען שהם, המפגינים, "יקיפו את ביתי, בית ראש הממשלה, בטבעת של אש ממש כמו פלנגות פשיסטיות".
לא יודעת מה אתכם, לי זה נשמע כמו פחד. זה כמו להגיד לגלנט שהחיזבאללה יודעים את הכתובת שלהם וישלחו כטב"מים לחסל אותם. כמו לקיים דיונים במקלט החשאי בזמן שעשרות אלפי ילדים הולכים לגנים ובתי ספר לא ממוגנים. כמו לברוח לבית של המיליארדר, סיימון פאליק בירושלים, במהלך מלחמות ותקופות של סיכון ביטחוני.
מי ששולח חיילים למות בעזה ומפקיר חטופים לגווע במנהרות חמאס ומיילל על שריפת מכונית כאילו התכוונו לשרוף אותו – אין לכך הסבר, אלא שהאיש פוחד. מה עוד שמי שמכנה את אנשי המחאה "פלנגות פשיסטיות", זה אותו אחד ששנה וחצי לפני רצח רבין הלך בראש הפגנה בצומת רעננה, שבה הונף ארון קבורה שעליו נכתב "רבין ממית את הציונות", במחאה על הסכמי אוסלו.
"איך אתה מעז לדבר במונחים כאלה על משפחות החטופים", מזדעק ליברמן. "פלנגות פשיסטיות? איך היית מתנהג אם הבן שלך היה שם? שים את עצמך במקומם", הוא אומר.
"איך אתה מעז לדבר במונחים כאלה על משפחות החטופים", מזדעק ליברמן. "פלנגות פשיסטיות? איך היית מתנהג אם הבן שלך היה שם? שים את עצמך במקומם", הוא אומר.
אבל נתניהו לא מתכוון לשים את עצמו במקומם. לא במקומם ולא במקום עשרות אלפי מילואימניקים שקיבלו השבוע צווי 8 כחלק מההיערכות להרחבת הפעילות ברצועת עזה, וזה בניגוד מוחלט לעמדתם של ראשי מערכת הביטחון. בשביל לשים את עצמו במקומם צריך מידה של אמפתיה, ונתניהו נטול כל רגש מהסוג הזה. האמפתיה היחידה שהוא חש היא כלפי עצמו.
למי שלא מסכים עם הקביעה הזאת, מומלץ לצפות בראיון שנתן לשרון גל. נתניהו התבקש לציין רגע אחד אישי, יוצא דופן, בשנתיים האחרונות. הוא הגיע מוכן מהבית: "הרגע המרגש ביותר מבחינתי", הוא נרעד, "היה במהלך המלחמה, כשלא ראיתי את רעייתי ובניי כמה ימים טובים ויצאתי לפני השטח וראיתי אותם לכמה דקות".
אוייי. דמעות. נתניהו שלא ראה את אשתו יותר מחודשיים כשטסה למיאמי ולא חזרה גם כשעבר ניתוח, ורואה את בנו יאיר רק כשהוא מניע את "כנף ציון" כדי לטוס לוושינגטון, שלא לדבר על בתו הבכורה, נועה, וילדיה – נכדיו – שמי יודע מתי ראה אותם לאחרונה – התקשה לעמוד בפרידה של כמה ימים מאשתו ובניו. ואת זה הוא אומר לאוזניהם של משפחות החטופים, שעוד מעט ימלאו שנתיים מאז שראו אותם, מלבד בסרטונים מזוויעים שמעידים על מצבם.
כמה שקרים ורוע הוא חושב שאנחנו עוד יכולים לבלוע. יום אחד זה ייגמר. אולי כשחיילינו ייצאו לכבוש את עזה וכ-100 מהם לא יחזרו, כפי שמעריכים בכירים במערכת הביטחון. או אולי כשיסתבר שהחטופים, או חלקם, מתו מרעב במנהרות בגלל ההתמהמהות בחילוצם.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
