לרוב אנחנו עסוקים בתוצאות המיידיות של המעשים שלנו – מה אני יכול להשיג כאן ועכשיו. אבל לכל מעשה ישנן גם השלכות ארוכות טווח שאנחנו לא תמיד לוקחים בחשבון, כמו אותו פרפר המניע כנפיו בקצה אחד של העולם וגורם לרעידת אדמה בקצהו השני.
שביתה שקטה של רופאים בבתי החולים שרוצים להזדהות עם משפחות החטופים וקוראים לסיום המלחמה – פוגעת באמון של המטופלים. כששרים יוצאים נגד הרמטכ"ל וקצינים בכירים בצבא – הם פוגעים באמון של העם במערכת הביטחון. כשבג"ץ קובע שחסימת כבישים היא הפרת סדר חמורה ושולח ילדים לכלא, אבל כמה שנים אחר כך מאפשר למפגינים לחסום כבישים כי זו זכותם הדמוקרטית – זה פוגע באמון במערכת החוק. וכשהורים מחליטים לקחת לידיהם את ניהול המעונות, הגנים, כיתות הלימוד ובתי הספר – המטפלות, הגננות, המורים והמנהלים עוזבים, כי הם מרגישים שאיבדו את האמון שלנו.
שנת הלימודים הנוכחית נפתחה במחסור גדול מאוד של אנשי צוות חינוך – רבים מהם אנשים מסורים וערכיים שיכלו להרוויח לא מעט כסף במסגרות אחרות, אבל בחרו במשך שנים, למרות כל הקשיים, להשקיע את זמנם ומרצם בחינוך ילדי ישראל. באופן מפתיע, הגורם העיקרי לעזיבה הוא לא התנאים וגם לא הילדים, אלא ההורים.
קבוצות הווטסאפ של ההורים, מהגנים ועד לתיכונים, הן תמהיל מסוכן של חוסר אמון, חוסר סבלנות, האשמות והמון ביקורת. זה קורה בקבוצות שאנשי החינוך נמצאים בהן, וזה קורה גם באלו שהם לא. כשהאצבע על המקלדת משוחררת, מתרחש תהליך השחיקה והפגיעה הגדול מכולם. חינוך זו עבודה קשה, ישנם עדיין כמה משוגעים שמוכנים לעשות את זה – ובמקום להבין שמדובר בזן נכחד שצריך להגן עליו ולטפח אותו, אנחנו חושפים אותם מדי יום להאשמות ולביקורת. אז מה הפלא שהם עוזבים? נכון, לפעמים הביקורת מוצדקת, אבל הבעיה המרכזית היא האופן שבו היא נאמרת ונקודת המוצא: הילד תמיד יהיה צודק, וגם ההורה שלו. וזה בדיוק אפקט הפרפר: קבוצת ווטסאפ אחת סוערת מובילה לרעידת אדמה של מחסור עצום באנשי חינוך בכל הארץ.
אפשר כמובן לטעון שזו בעיה של משרד החינוך, אבל אולי דווקא בימים אלו של חודש אלול, שהוא חודש של חשבון נפש, אפשר לשנות את מסלול התנועה
אפשר כמובן לטעון שזו בעיה של משרד החינוך, אבל אולי דווקא בימים אלו של חודש אלול, שהוא חודש של חשבון נפש, אפשר לשנות את מסלול התנועה: כשלוקחים בחשבון גם את המעגלים הרבים שעלולים להיפגע ממעשה קטן אחד, מבינים שצריך לפעול אחרת. אפשר לתמוך במאבק לשחרור החטופים, אבל לא בתוך בית החולים; אפשר לבקר את מערכת הביטחון, אבל בדלתיים סגורות; אפשר וצריך לפסוק חוקים כשלנגד העיניים עומדים קהלים שונים ומגוונים, במצבים דומים; ואפשר לנהל שיח מכבד מול אנשי החינוך של הילדים שלנו. להוקיר ולהעריך אותם, לדאוג שיהיו להם תנאים טובים, לחזק אותם ולהאמין בהם. רק ככה נזכה לגדל כאן דור חדש של ילדים שיש להם יכולת לעמוד על שלהם, להיות ביקורתיים – אבל גם, ובעיקר, לתת אמון בעצמם, בהורים, במורים וגם במדינה. בלי האמון הזה, נמצא את עצמנו במחסור עז גם שם.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.09.25
