שיחה שניהלתי לפני כמה שנים עם בכיר ברשות הפלסטינית סיפקה מבט על עתיד עגום שמתממש מדי יום, ובמרכזו האפשרות שתתפתח מציאות של מדינה אחת בין הים לירדן. הבכיר הסביר כי אף שרוב הישראלים שואפים לשמר את זהותה היהודית של המדינה, מתהווה בפועל דינמיקה שמעבר לרצון ולתכנונים: יש היתוך מעמיק בין ישראל ליהודה ושומרון; הרשות נחלשת וכנראה תגווע, גם בלי קריסה רועשת; וכל זה יוביל למיזוג הגדה בישראל, בלי שתינתן לפלסטינים אזרחות, דבר שיעורר לחץ בינלאומי ופנימי שיחייב זאת. "ומכאן", הוא הסביר, "השילוב בין דמוגרפיה לדמוקרטיה יעשה את שלו".
ואכן, סיפוח יהודה ושומרון מתממש גם ללא הכרזה רשמית. ברקע ניצבים איומים גוברים של שר האוצר למוטט את הרשות כחלק מתוכניתו "לשנות (מתחת לרדאר) את הדנ"א של יהודה ושומרון" ולהגיע ל"נקודת אל-חזור שלא תאפשר הפרדה בין שני העמים", שהעוינות ביניהם שוברת שיאים במלחמה. בשבוע שעבר הוצגה תוכנית עבודה מפורטת למימוש החזון, המתכתבת עם תוכנית ההכרעה שסמוטריץ' פירסם ב-2017: סיפוח 82% מיהודה ושומרון (לרבות קלקיליה ובית-לחם) ויצירת מובלעות בצביון ה"בנטוסטנים", מדינות החסות המלאכותיות שהוקמו עבור השחורים בדרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד.
לסיפוח צפויות להיות השלכות מטלטלות עבור ישראל, בעיקר בהקשרי חוץ, והתכנון לנקוט צעד כזה כתגובה לצונאמי הוודאי המתקרב של הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית משול להתזת בנזין על גחלים לוחשות. ראשית, סיפוח צפוי להגביר את הלחץ הבינלאומי ואת הבידוד של ישראל, באופן שיורגש על ידי כל אזרח במדינה, בעיקר בהינתן סנקציות בתחום הכלכלי. שנית, ייפגעו כנראה הקשרים המעורערים גם כך עם העולם הערבי. האיום החמור ביותר נוגע לקשר עם מצרים, שחרדה מ"מזימה" לדחוק לשטחה את העזתים – גם בצל השיח המוזר במדיה הישראלית לאחרונה על "האיום הגובר הנשקף מקהיר", שמתכתב עם דיווחים שעלו בהקשרי קטארגייט. ברקע, איחוד האמירויות מבהירה שסיפוח יאיים על הסכמי אברהם (הישג אסטרטגי שבו מתגאה נתניהו), וירדן דרוכה לקראת סיפוח אפשרי של הבקעה – מהלך שיערער עוד יותר את הקשר עם הממלכה.
הסיפוח צפוי להציב גם אתגר חריף מבית, וזאת בשעה שישראל נתונה בשסע פנימי ונערכת למלחמה נעדרת קונצנזוס ברצועה. כמו בכיבוש עזה, גם הסיפוח ביהודה ושומרון יגבה מחירים אסטרטגיים דרמטיים, ובכללם החרפת האיומים הביטחוניים באזור הזה, עלויות הטיפול באוכלוסייה הפלסטינית שתסופח וכן החרפת החיכוכים האלימים שמבוצעים בידי מתיישבים קיצוניים – מגמה שניכרת כבר עתה.
שיח הסיפוח מחדד את התהייה מה ההבדל העקרוני בין הליכוד לציונות הדתית, שני גורמים שרואים ברשות הפלסטינית אויב
מעבר לכך, שיח הסיפוח מחדד את התהייה מה ההבדל העקרוני בין הליכוד לציונות הדתית, שני גורמים שרואים ברשות הפלסטינית אויב. וכך, למרות היותה מיעוט שלפי הסקרים לא צפוי שיעבור את אחוז החסימה בבחירות, הציונות הדתית כופה את חזונה הרעיוני על כלל המדינה, באופן שישנה את צביונה לשנים רבות – בלי משאל עם, וללא התחשבות בהשלכות צעד כזה על הקשר עם העולם.
וכמו בעזה, כשאין אסטרטגיה מפוכחת – החלל מתמלא בפנטזיות. ביהודה ושומרון הדבר בא לידי ביטוי בתחיית רעיון ישן וכושל של הקמת "אמירויות", המלווה במחשבה לגבי ניתוק אזור חברון מהרשות, וזאת לאחר ש"התגלו" כמה שייח'ים שטענו שהם מוכנים לכונן במקום "אמירות" ולהצטרף להסכמי אברהם. מקדמי החזון פחות מתעניינים בעובדה שהרוב המוחלט של הפלסטינים רואה באותן דמויות משתפי פעולה מהדגם של "אגודות הכפרים", ואגב כך מקדמים הרפתקה דומה בעזה, באמצעות טיפוח מיליציות מפוקפקות (בעיקר מחמולת אבו-שבאב), המוגדרות "חלופה אסטרטגית עתידית".
בתסבוכת הנוכחית, נראה שוב כי היחיד שבכוחו לחתוך את הסחרור האסטרטגי שאליו נקלעת ישראל הוא טראמפ. הוא שדחק לגנוז את תוכנית הסיפוח ב-2020 בתמורה להסכמי אברהם, הוא שאילץ לחתום על הפסקת האש הקודמת, והוא שמאפשר כעת להמשיך במלחמה שרוב העולם והציבור בישראל מתנגד לה. ואולם, עד כה אין סימנים ללחץ על ישראל – בהקשר עזה או יהודה ושומרון.
על הציבור לדרוש את מה שלא מקודם על ידי ההנהגה, לרבות חלק מהאופוזיציה: דיון נוקב ומעמיק לגבי הקשר עם הפלסטינים ותשובות ברורות, נטולות סיסמאות עמומות, בנוגע לעתיד
אחד מיסודות הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר היה שניתן לקדם נורמליזציה עם העולם הערבי גם ללא עיסוק בפלסטינים, "שכבר עייפו את העולם", וכי אין הכרח לקבל הכרעות בסוגיה פלסטינית, אלא "לנהל את הסכסוך" ולייצב אותו באמצעות פלסטר "השלום הכלכלי". כמעט שנתיים אחרי – ישראל ממשיכה להתנהל לאורה של אותה המדיניות, בין היתר משום שזהות מקבלי ההחלטות לא השתנתה, ושלא בוצע שום תחקיר נוקב לגבי מחדלי העבר, קל וחומר חשבון נפש ומאמץ לתיקון טעויות. נהפוך הוא – ממחזרים ומחמירים אותן. במצב כזה על הציבור לדרוש את מה שלא מקודם על ידי ההנהגה, לרבות חלק מהאופוזיציה: דיון נוקב ומעמיק לגבי הקשר עם הפלסטינים ותשובות ברורות, נטולות סיסמאות עמומות, בנוגע לעתיד. הנושא הזה נדחק לשולי הדיון במערכות הבחירות הקודמות, אבל חייב לעמוד בראשן בעתיד, כאשר הציבור מחויב להפגין למידה מלקחי 7 באוקטובר, ובראשה – הטלת ספק עמוק בכל קביעה מלמעלה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 07.09.25
