בשנות ה-90 חוותה ישראל "מהפכה משפטית" (כך היא כונתה בידי מחולליה), שאליה נלווה שינוי מדהים במשפט המינהלי. נקבע שהיועץ המשפטי לממשלה, כגוף בלתי פוליטי, רשאי להורות לממשלה במליאתה כיצד לפעול, אם רק יסווג את דעתו באשר לסבירות החלטותיה כעניין "משפטי", וכי הממשלה עצמה או שריה יהיו מושתקים מלטעון בניגוד לדעת היועץ בערכאות שיפוט, אלא אם כן הוא עצמו יתיר להם להשמיע את קולם. תפיסה זו איננה מקובלת בשום דמוקרטיה בתבל. מרבית הנושאים בתפקיד זה ברחבי העולם הם גורמים פוליטיים מובהקים, ומכל מקום, אין בדמוקרטיות בעל תפקיד בלתי פוליטי ובלתי שיפוטי שבסמכותו לחייב את הממשלה במליאתה כיצד לפעול. חזיון התעתועים, שבו כל אזרח מעוניין רשאי לפנות ישירות לבית המשפט העליון בעתירה נגד שר בכל נושא, גם אם הוא עצמו איננו נפגע, בעוד השר שכנגדו הוא עותר צריך לבקש רשות כדי להשיב לעתירה - איננו מוכר מחוץ לישראל.
יתרה מזאת, בישראל, בניגוד למקובל במדינות המערב, יכול יועץ משפטי בלתי פוליטי להביא במשיכת קולמוס להחלפת השלטון. הוא רשאי להגיש כתב אישום בעבירות חמורות ללא בקרה חיצונית או שיפוטית מוקדמת (בשונה מהנהוג במרבית הדמוקרטיות), ולכאורה גם להורות כי התוצאה של אישום כזה תהיה החלפת השלטון ללא הליך הדחה בידי גורמים ציבוריים או שיפוטיים. עוצמה בלתי מפוקחת כזאת מזמינה ניצול לרעה. לעולם לא נדע אם שר האוצר המנוח, יעקב נאמן, צדק בטענתו שהיועמ"ש בן יאיר הגיש נגדו כתב אישום (שממנו זוכה לבסוף) כדי לסכל את מינויו לשר המשפטים ממניעים אישיים; אולם דבר אחד אנחנו יודעים אל נכון: במדינות מערביות אחרות השאלה לא הייתה מתעוררת כלל, משום שסמכויות התביעה מרוסנות יותר.
חלף תיקון הפגמים היסודיים האלה בשיטת המשטר שלנו (כפי שביקשו במרוצת השנים חיים כהן, רות גביזון, דניאל פרידמן ואחרים) מתמקד כעת המאמץ הממשלתי בשינוי אחר - פיצול בין תפקידו הייעוצי של היועמ"ש לבין תפקידו כראש התביעה הכללית. בניגוד לנושאים הקודמים, פיצול כזה איננו כלל אוניברסלי בדמוקרטיות, ותועלתו מוטלת בספק.
מבחינה מעשית, שינוי כזה מצריך שינוי ארגוני יקר ומסובך, סריקה הדוקה של ספר החוקים למיון מאות מקורות סמכות וניתוקם אלו מאלו, הפרדה מוסדית מסובכת בין יחידות ממשלתיות קיימות שתפקודן הנוכחי שוזר סמכויות ייעוציות ופליליות אלו באלו, והסדרת מערך שלם של תיאומים והתייעצויות בין שני המוסדות שיוקמו מחדש בנפרד. אילו היה בכך יתרון מובהק, ייתכן שהיה הצר שווה בנזק המלך, אולם קשה להבין מהו היתרון הנטען.
בישראל, בניגוד למקובל במדינות המערב, יכול יועץ משפטי בלתי פוליטי להביא במשיכת קולמוס להחלפת השלטון
נדמה שהחשש העיקרי שבשלו הממשלה מבקשת ליצור את הפיצול הוא חשש הסחיטה. הטענה היא שיועץ שמבקש להשפיע על מדיניות הממשלה יאיים על שריה, במפורש או במשתמע, בהעמדה לדין פלילי, ואזי הם ייכנעו לדעתו. טענה זאת היא שגויה מכמה סיבות. ראשית, כאמור, בית המשפט העליון כבר העמיד בלאו הכי את היועץ המשפטי לממשלה בעמדת פיקוח לגבי המדיניות הממשלתית אף בלא כל צורך בשימוש באיומים - די לו בכך שיודיע שלדעתו החלטותיה לא סבירות או לא מידתיות או לא מאזנות כהלכה בין שיקולים רלוונטיים או שהתקבלו מבלי לאסוף את כל המידע הדרוש, ומיד תיוולד "מניעה משפטית" לקבלת החלטות הממשלה, והממשלה אף תושתק מלטעון אחרת בלי רשות היועץ. ושנית, פיצול כזה עלול דווקא להקים מוסד תביעה בלתי מרוסן, שכל מעייניו נתונים רק להיבט הפלילי של המדיניות הציבורית, ללא איזונים שלטובת הציבור, ואולי תפארתו תהיה דווקא על ניהול תיקים מתוקשרים.
בין כך ובין כך, אם תפקיד היועץ המשפטי יפוצל, ברור שאסור ליישם את הפיצול על ניהול עניינו של ראש הממשלה נתניהו, הנאשם בפלילים. את הדיון בתועלתו האפשרית של שינוי מרחיק לכת ממין זה יש לקיים ביישוב הדעת ובשום שכל, ולא בצל פרשייה פוליטית מעוררת מחלוקת וטעונת אינטרסים עכשוויים.
בישראל, בניגוד למקובל במדינות המערב, יכול יועץ משפטי בלתי פוליטי להביא במשיכת קולמוס להחלפת השלטון
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.25
