יעקב פינטו שהובא אתמול למנוחת עולמים באדמת ירושלים יכול היה לחיות חיים טובים וארוכים. מציאות החיים הישראלית שכוללת בתוכה "חלב, מרור ודבש", כפי שתיאר אהוד מנור, לא נכפתה עליו. הוא היה ישראלי מבחירה, שעלה מספרד כדי ללמוד כאן תורה – מתוך רצון עז כבר מגיל קטן לחיות את חייו דווקא כאן.
לצומת המדמם שבו אירע הפיגוע הקטלני – יעקב נקלע, אבל לצמתים אחרים בין חרדיות לישראליות, בין תורה לעבודה, בין הורים בספרד לבית בירושלים – הוא נכנס במודע ומרצון טוב. הוא בחר, אף שזו לא בהכרח בחירה קלה ונוחה. הוא שמע את קריאת האל לאברהם אבינו – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", את קריאת שלמה המלך "קול דודי דופק". יהודים בעולם, אוהבי מדינת ישראל וציונים, מפגינים אותה בתמיכה מרחוק – בתפילה, בהנפת דגל, בהפגנה או בתרומה. אבל יעקב לא הסתפק בקריאת תהילים או בהתעניינות בנעשה בארץ. הוא בחר להיות לוותר על הפריווילגיה של לאהוב מרחוק ולקח את ליבו מ"סוף מערב" אל המזרח.
יעקב בחר לעבור למדינה אחרת, עם שפה חדשה. בהלוויה סיפרו רבותיו שיעקב תיאר איך "אמא ואבא מלטפים אותי כל הזמן, רק מרחוק" וסיפר על האהבה הגדולה ששולחים לו מהקהילה בספרד, שאותה עזב לטובת ארץ חמדת אבות.
אחרי שנולד בעיר מֶלִיָיה שבין ספרד למרוקו, גדל בקהילה יהודית קטנה, מחבקת ומגובשת. בגיל 15 הוא נפרד מהוריו ומחברי ילדותו והחל ללמוד בישיבה התיכונית "נהורא" ואחריה בישיבה גדולה. לפני כחודשיים הוא התחתן ובין היתר עבד בתפקיד חינוכי בישיבת "חדוות התורה" המשלבת לימודי קודש עם לימודי תיכון ברמה גבוהה.
לישראליות יש גם אתגרים, שכל אחד מרגיש וחווה אותם במלוא העוצמה. אחרי שהכיר את בחירת ליבו הם בחרו להינשא בארץ ולהזמין את הוריו לחתונה – אלא שימים ספורים לפני כן החלה המלחמה מול איראן שסגרה את השמיים לטיסות. כך, עמד בחופה בלי הוריו שנותרו מעבר לים – והוא מבקש ומקפיד שמי שמחזיק את הסמארטפון ומשדר להם את החתונה לא יפספס אף דקה של צפיה מרחוק בבנם נכנס תחת החופה. אירוע מצומצם – כי ככה זה לפעמים בישראל, וכזה היה גם יעקב: מי שבחר בישראליות וחווה אותה, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק.
שילה פרידצילום: טל שחר בחגים השנה, נאמר המלוא הכוונה את המילים "העלנו לציון עירך ברינה, ולירושלים עירך בשמחת עולם" – בשמחה, ולא בגזרות כואבות וייסורים.
כשליווינו אתמול את יעקב, חבריו ומשפחתו, חלק היו לבושי מדים וחלק היו חרדים. חלק מהארץ, וחלק מספרד. חלק אברכים, וחלק עובדים. באיטיות הלכנו אחרי המיטה, צעדתי פסע אחרי פסע ובלב הצדעתי לו גם על זה. תודה יעקב.
