תקיפת ראשי חמאס בדוחא מהווה ביטוי נוסף לתהליך ההתפכחות הארוך שעובר בשנתיים האחרונות על ההנהגה הישראלית, מערכת הביטחון והחברה בכללותה. גם אם יעדיה המבצעיים לא הושגו במלואם, יש בעצם המתקפה המחשה למהפך שחל בדפוסי החשיבה והפעולה האנכרוניסטיים של עשרות השנים האחרונות.
מדובר בהמשך ישיר לחיסול נסראללה, מתקפת הביפרים, חיסול ראשי חמאס, תקיפת איראן והשתלטות על כתר החרמון בשטח הסורי - שבכולם סומן מעבר לתפיסת ביטחון חדשה. ישראל כבר אינה "מכילה" או "מרתיעה", אלא נוקטת מדיניות פרואקטיבית הקובעת סדר יום, כללי משחק וגבולות גזרה. השינוי הקונספטואלי הגלום בפעולות הללו אינו נוגע רק לתפיסת הביטחון, אלא גם ליעדים האסטרטגיים המדיניים של ישראל ולבהירות מוסרית. כללי המשחק החדשים מכתיבים ערכי מוסר חדשים, המבוססים על הפתגם החז"לי: "המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר על רחמנים".
זה עשרות שנים פעלה ישראל להשגת הסדרים מדיניים מקומיים כדי לסיים את הסכסוך. מתוך עיוורון מדיני ועייפות ממלחמות, ניסינו להגיע ליעדים הללו תוך שימוש בכלים מערביים של ניהול משא ומתן - אך המחשבה שלכל בעיה יש פתרון באמצעות הגינות בסיסית של "תן וקח" היא דפוס חשיבה שאינו תואם את עולם המושגים של מי שמונעים מאג'נדות פונדמנטליסטיות דתיות. הטלנו על עצמנו את האחריות לפעול להשגת הסדרים גם כשהיה ברי שהצד השני לא מעוניין בהם, לפחות לא כמונו, והיגיון מעוות ותמים זה הוליד אמירות כגון "שטחים תמורת שלום" או "שקט יענה בשקט". אימצנו נוהג של הפניית גבנו לבעיה מתוך תקווה שזו תיעלם: בהסכמי אוסלו, על אף הפרתם הבוטה על ידי ערפאת מיומם הראשון; ביציאה החפוזה מלבנון, ובהמשך בהתנתקות החד-צדדית מעזה; ובהתעלמות ממפלצות הטרור שקמו בגבולנו הצפוני והדרומי. לאויבינו היה ברור שהתשוקה העיוורת לשלום מקהה את יצר ההישרדות שלנו והופכת את מטרתם האסטרטגית - השמדת ישראל - לניתנת למימוש.
את הביטוי הציורי לתובנה הזו נתן נסראללה בשנת 2000 בנאום לציון נסיגת צה"ל מלבנון, שבו השווה את החברה הישראלית לרשת קורי עכביש - שעל אף חוזק צבאה, מתוך רגישותה הגדולה לחיי אדם אינה מסוגלת להילחם על השגת יעדיה הלאומיים. נסראללה קרא להמשך המאבק עד לשחרור כל אדמת ישראל, אך גם אל מול המסר התקיף הזה, ומול הנרטיב הברור ותוכנית הפעולה של איראן, קטאר וארגוני הפרוקסי שלהן - ישראל ניסתה לנרמל את המציאות הלא-נורמלית במזרח התיכון, תוך ויתור על האתוס הלאומי ועל הכרתנו בצדקת הדרך שלנו. המחשבה הנאיבית שלפיה הצגת עמדה מורכבת, המכירה במצוקת הפלסטינים ומתהדרת בכללי מוסר גבוהים מדרישת הדין הבין-לאומי, תייצר תמיכה בין-לאומית, הוכחה כאיוולת מדינית וכחטא מוסרי כלפי העם בישראל.
התיקון שנעשה בימים אלה מציג לא רק יכולת צבאית, אלא גם מצפן מוסרי כלפי העולם המערבי, שאיבד ברובו את היכולת להבחין בין טוב לרע
רבות ממדינות מערב אירופה, המוכות גלי הגירה איסלאמית, מנסות לנווט בין הטיפות ולשפוט את המציאות על פי תבנית קבועה של קולוניאליזם מול אוכלוסייה מקופחת. בצירוף הקמפיינים המנוהלים על ידי איראן וקטאר, ואל מול הנרטיב המגומגם והמתנצל שהציגה ישראל, מתקבל מתכון בטוח לשנאת והדרת ישראל בעולם. התיקון שנעשה בימים אלה מציג לא רק יכולת צבאית, אלא גם מצפן מוסרי כלפי העולם המערבי, שאיבד ברובו את היכולת להבחין בין טוב לרע. איראן, קטאר, חיזבאללה וחמאס הם הרע. אותו יש לתקוף בכל מקום.
ההיסטוריה מוכיחה כי תקופות של יציבות ושלום הושגו דווקא ממקום של מוקדי כוח ברורים. יכולתה של ישראל לייצר יציבות באזור כרוכה באופן ישיר בעוצמתה הצבאית. את הצורך להציג עוצמה ולהפסיק את המרדף אחר הסכמים רעים היטיב לבטא זאב ז'בוטינסקי במאמר "על קיר הברזל" מ-1923, שאותו חתם במשפט "הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה".
תא"ל (במיל') דני ון בירן הוא קצין מילואים ראשי לשעבר ויו"ר תנועת "נקראים לדגל"
