בחודשים האחרונים ישראל מצויה בתהליך אסטרטגי של "קיפול לאחור", כלומר ערעור, ויתור או איבוד נכסים שנצברו לאורך השנים מול המרחב האזורי, בעיקר הסכמים מדיניים, ומנגד - חתירה להחזרת גלגל ההיסטוריה לאחור, לשחזור המציאות כפי שהייתה בעבר, לרוב תוך מתח ועוינות.
האיתות האמירתי לגבי הסיכון הנשקף להסכמי אברהם בעקבות התקיפה בקטאר וכוונות הסיפוח ביהודה ושומרון מתווסף להבהרות סעודיות שאין אופק לנורמליזציה כל עוד נמשכת המלחמה בעזה, לדעיכה המתמשכת ביחסי ישראל וירדן, וחמור מכל - לצרימות המתעצמות מול מצרים נוכח ההיערכות לכיבוש העיר עזה, המלווה בדיון לגבי הנעת אוכלוסייה מהרצועה, דבר שמעורר בקהיר חרדה מפני מזימה לדחוף לשטחה המוני עזתים (וברקע - "דיווחים" בישראל שמקורם ומהימנותם חשודים לגבי עיבוי כוחות מצריים בסיני והפרות הסכם השלום, שמזכירים פייק ניוז שעלה במסגרת קטארגייט).
בכך לא נעצר המאמץ להשבת מחוגי הזמן לאחור. רבים בממשלה מדברים בגלוי על חידוש ההתיישבות ברצועה, סיפוח רוב שטחי יהודה ושומרון וכן ערעור או מיטוט הרשות הפלסטינית. יש מי שלא מסתפקים בחזרה לעידן שלפני הסכם אוסלו, אלא שואפים לשחזר את אירועי 1948 ולעצב מחדש את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שבין הים לירדן, ואף לממש הבטחות תנ"כיות בדבר "גבולות ההבטחה".
האיום המוחשי מכל נשקף להסכמי אברהם, אחד ההישגים הבולטים של נתניהו (וטראמפ). ההסכם התבסס על תחושת איום משותפת של מדינות ערב וישראל מפני איראן ודאעש, זיהוי הזדמנויות בתחומי הכלכלה ושיתופי הפעולה הביטחוניים, והערכה שישראל תימנע ממהלכים דרמטיים בהקשר הפלסטיני בתמורה לפיתוח יחסים עם האזור - כפי שהתבטא בבלימת רעיון הסיפוח ב-2020. המשוואה הזו מתערערת: ישראל נערכת לכיבוש עזה ולהחלת ריבונות, פועלת באופן שהעולם הערבי מגדיר לא שקול (התקיפה בקטאר), ויש אף מי שטוענים כי הקשר עימה הופך מנכס אסטרטגי לנטל. כדי להרגיע את החשש מקודם בישראל קמפיין מגמתי שלפיו ניתן להחזיק בחבל משני קצותיו: גם להחיל ריבונות ("ברגישות ובזהירות"), וגם לשמר את הקשר עם הערבים.
אין מדובר בהתנהלות לא מודעת. מקבלי ההחלטות ערים לגמרי להשלכות מהלכיהם, כפי שהשתקף מדברי נתניהו בשבוע שעבר - שלפיהם מהלכיו אכן גובים מחיר מדיני ודיפלומטי כבד, אבל הוא מוכן לשלמו כדי לממש את "הניצחון המוחלט". נציגי הציונות הדתית בוטים יותר: מבחינתם יישום חזון שלמות הארץ הוא העיקר, בעוד הבידוד הבינלאומי והלחץ הבינלאומי חסרי משמעות.
התפיסה של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" מלווה בנימוקים שלפיהם המהלכים הנוכחיים מגלמים לימוד מפוכח של לקחי 7 באוקטובר, ובכלל זאת נחישות לממש את מה שנקבע כיעדים אסטרטגיים - בכל מחיר, ובלי לשעות לעמדת העולם "הצבוע". זאת, לצד שכנוע עצמי שלפיו רוב הביקורת החיצונית נובעת ממניעים אנטישמיים וכשלי הסברה הם חלק מרכזי מהבעיה, ואם רק יתוקנו ניתן יהיה "לשווק" לעולם את המשך המלחמה ברצועה ואת הסיפוח ביהודה ושומרון.
למתח הכבד שמתפתח סביב ההיערכות לכיבוש עזה ולסיפוח יו”ש נוספה כעת התקיפה בקטאר, שאמנם ממוקדת ביעד מוצדק של חיסול האויב האחראי לטבח 7 באוקטובר, אך נעשית, כמו פעמים רבות במהלך המלחמה, ללא עומק אסטרטגי
רגע לפני הצונאמי המדיני הצפוי נוכח ההכרה הבינלאומית הרחבה במדינה פלסטינית, ישראל מתאמצת להבטיח שהאיום יהיה רב-עוצמה. למתח הכבד שמתפתח סביב ההיערכות לכיבוש עזה ולסיפוח יו”ש נוספה כעת התקיפה בקטאר, שאמנם ממוקדת ביעד מוצדק של חיסול האויב האחראי לטבח 7 באוקטובר, אך נעשית, כמו פעמים רבות במהלך המלחמה, ללא עומק אסטרטגי.
יתרה מכך, נראה שהתקיפה התבססה על הערכות שגויות ועיוותי תפיסה. המבצע אמור היה לפגוע במעמדה האזורי הבינלאומי של קטאר ולהגמיש את עמדות חמאס במשא ומתן על עסקה, אך בפועל, העולם הערבי והזירה הבינלאומית מחבקים את דוחא, שיצאה למתקפת-נגד ומשתמשת במוקדי ההשפעה שטיפחה במשך שנים בעולמות הפוליטיקה, הכלכלה, התקשורת, התרבות והספורט ברחבי העולם. חמאס, מצידו, ספג פגיעה מוגבלת, ממשיך לדבוק בעמדות נוקשות, וזיקתו לקטאר אף מתחזקת. כל אלה שוב מחדדים דאגה שעלתה רבות במהלך המלחמה: מקבלי החלטות, שלא תיחקרו את משגיהם ואחריותם למחדל 7 באוקטובר, לא שיפרו את ההבנה לגבי טבע האזור והאויב, וממשיכים לטעות.
רוב הישראלים רואים בצונאמי המדיני אתגר שמתרחש ברבדים גבוהים שלא נוגעים לחיי היום-יום שלהם: הכרה במדינה פלסטינית, מניעת הגעת שרי ממשלה למדינות במערב, והורדת דרג יחסים דיפלומטיים. ואולם, כמו במשל הצפרדע המתחממת בסיר, הצונאמי יגיע בסוף לנקודת רתיחה שכולם יחושו בו. כרגע מדובר בהגבלות על ספורטאים, אמנים או נציגי תעשיות הנשק, אבל בקרוב עלול להתפתח אתגר גם בתחומי הכלכלה והתחבורה.
העולם עוקב אחר התנהלות ישראל בדאגה. רבות מהמדינות אמנם מבחינות בין הממשלה לציבור, אבל חרדות ממה שנתפס כהתמכרות לכוח הצבאי שמתובלת לפרקים בסיסמאות דתיות ובקודים מוסריים מימי התנ"ך
העולם עוקב אחר התנהלות ישראל בדאגה. רבות מהמדינות אמנם מבחינות בין הממשלה לציבור, אבל חרדות ממה שנתפס כהתמכרות לכוח הצבאי שמתובלת לפרקים בסיסמאות דתיות ובקודים מוסריים מימי התנ"ך, תוך דבקות בפנטזיות, כמו מימוש תוכנית טראמפ בעזה, ותוך ביסוס העימות כמציאות קבועה. על רקע זה מתפוגג הקרדיט הרחב והלגיטימציה שבהם זכתה ישראל לאחר 7 באוקטובר, והיא מבססת בהדרגה מעמד של מדינה מצורעת וחסרת שיקול דעת הדבקה ביעדים שגם רוב הציבור בישראל מתנגד להם או חושד במניעים שמאחוריהם.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
