כשבועיים לפני התקיפה בדוחא, נתניהו, מהורהר משהו, כמו משתף את הציבור במחשבותיו, הסביר לנו מה הבעיה עם ה"לשעברים" - הם שכחו מהו ניצחון. פנינה נוספת מסדרת הייצור של "השמאל שכח מה זה להיות יהודי". ייתכן שקיווה להביא לכך הוכחה ניצחת, בתקיפה המתוכננת. הלשעברים, באבחנה החודרת הזו, הם אותם 600 ומשהו בכירי מערכות הביטחון שחתמו על המכתב הקורא לעצירת המלחמה בעזה ושחרור כל החטופים. כלומר, מי שלחמו עוד בניצחון של ששת הימים, כיתרו את הארמיה השלישית והגיעו לטווח תותחים מדמשק ביום כיפור, והובילו את כוחות צה"ל אל תוך ביירות בחמישה ימים. הם שכחו, אבל הוא יודע - למרות שלא ממש נטל חלק באף אחד מזעזועים טקטוניים אלה. לא הוא ולא שלושת המומחים הנוספים לעניין - סמוטריץ', בן גביר וסטרוק.
אבל לא הרקורד המלחמתי של האיש ושריו הוא העניין כאן. זו הקביעה עצמה, נלעגת ככל שתהיה. האבן במים שבין שאר אדוותיה העכורות נועדה לעצור את ה"בייס" מלהפנות את מבטו צפונה. איפה שקורה בדיוק מה שהלשעברים טענו מולו כמעט מההתחלה. הפסקת המלחמה בלי להפסיק לפעול, תוך השארת המשך המשימה לממשל הלבנוני, שבתמיכה בינלאומית מנטרל צעד אחר צעד את חיזבאללה והאיראנים. ניצחון צבאי מרהיב, שהומר להמשך מדיני, ומשאיר בידינו גמישות לפעול נקודתית. וככל שהדבר נראה כרגע, זה מצליח לא רע. רק שאת זה אפשר היה להשיג בעזה כבר לפני שנה, עם כוח בין-ערבי שייקח שליטה על הרצועה, וינטרל את שאריות חמאס - שוב, בדיוק כפי שטענו כנגדו הלשעברים קצרי הראות.
ייקח הרבה זמן והרבה מאוד כסף לשקם את הרצועה. וככל שליותר מדינות ערביות, בדגש מיוחד על מצרים, יהיו יותר מניות ב"ריביירה של טראמפ" - יותר משקיעים יהיו מחויבים למניעת השמדת ערך בידי ג'יהאדיסטים, ויותר ביטחון יהיה לישראל ולעוטף. זה יכול היה להיות הניצחון המיוחל, אלמלא חשש נתניהו שכוח בין-ערבי משמעו שהרשות הפלסטינית תוכר כריבון ברצועה, ושהצעד הבא יהיה דרישה להכרה במדינה פלסטינית גם ביהודה ושומרון. אכן שיקול כבד משקל, אלא שכך או כך, בעוד הוא עסוק בהתעקשות בעניין הרשות והניצחון המוחלט, הגיע נחשול של הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית. כולל הפגנות ענק כנגד ישראל, הציונות, והיהודים.
ספק גדול אם מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון יכולה בכלל לקום בימינו. לא רק בגלל היקף ההתיישבות בשטח, אלא בעיקר משום שמשקעי השנאה וחשבון הדמים עמוקים מכדי לשאת על גבם הסדר מדיני מלא
נכון, בידוד מדיני איננו דבר חדש לישראל. הציונות הוכרזה כבר באו"ם כ"צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטה 242 אחרי מלחמת ששת הימים וחרם הנפט הערבי לאחר 1973 היו תקופות לא פשוטות מדינית. אולם אף אחת מהן לא הבשילה לגל דומה של צעירים, על כל הגלובוס, כולל ארה"ב, הכופר בעצם הלגיטימיות של מדינה יהודית בארץ ישראל. והדור הזה ינהיג את מדינותיהם בהמשך הדרך. ספק גדול אם מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון יכולה בכלל לקום בימינו. לא רק בגלל היקף ההתיישבות בשטח, אלא בעיקר משום שמשקעי השנאה וחשבון הדמים עמוקים מכדי לשאת על גבם הסדר מדיני מלא, כרגע. ודווקא משום כך, עזה עצמאית מפורזת, עם מעורבות מאסיבית של אינטרסים מצריים וסעודיים, תוך סילוק חמאס ובלימת מעורבות טורקית ואיראנית, היא עמדת מוצא מדינית וביטחונית טובה יותר - מדינה פלסטינית הרי הייתה שם כבר. ממשלות נתניהו הכירו בה דה-פאקטו, גייסו לה כסף וסיפקו לה חשמל ומים. חמאס עזה היה נכס, כמאמרו האלמותי של סמוטריץ'.
ידידיה יעריצילום: מיכאל קרמראלו לא הלשעברים ששכחו. אלו נתניהו ושריו ששכחו - אם הבינו בכלל - שבמזרח התיכון ניצחון הוא רק רגע קצר באוויר. מבחנו ברמת הביטחון שהוא משאיר כשנוחתים לקרקע. ספק אם התקיפה בדוחא, על השלכותיה, מזכירה במשהו ניצחון. טראמפ הוצג ככלי ריק. נתניהו, שהצהיר שאפשר כעת לסיים את המלחמה, יצטרך, שוב, לשנות גרסה. החטופים בעזה, חמאס בשלו, והימין על מלא.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
