לאחרונה יצא לאור ספר שכותרתו "גולני שלי" (הוצאת "ידיעות ספרים"). העיתונאית חן קוטס דובבה 18 מהמח"טים של החטיבה לדורותיה. מונולוג אחד ריגש אותי עד דמעות. חשוב יותר, הוא לימד אותי פרק ביחסים בין דרג צבאי לדרג מדיני. מה יכול לעשות קצין בצה"ל כשיורדת עליו מלמעלה פקודה מקוממת, תלושה מהמציאות, שמקורה בראש ממשלה או בשר ביטחון. למרבה הצער, הנושא מאוד חם בימים אלה, לאחר הטמטום בדוחא, ערב ההסתבכות בעזה.
אילן בירן היה מח"ט גולני בשנים 1979-1981. בספר הוא בחר להתמקד בסיפור האישי שלו במלחמת יום הכיפורים. הוא היה אז סא"ל, סמג"ד 13. "הייתי בן 27, ואף פעם לא קיבלתי מרות", הוא מספר.
היום השני למלחמה מצא אותו במיפקדת הגדוד בקונייטרה. בתשע בבוקר הגיעה פקודה לסגת אל מעבר לנהר הירדן. "אמרתי להם כגולני מצוי: המוצבים נלחמים. מה זה לסגת? לכו להזדיין".
את הפקודה לסגת נתן שר הביטחון משה דיין, שבאותם ימים קונן על חורבן הבית השלישי.
היבריס נורא
"סירבנו פקודה", מספר בירן. "מבחינתי, זה היה הסיפור הכי קשה בכל המלחמה. שם חשתי את הקטע של ההפקרה, חוסר האחריות, אותו היבריס נורא ערב המלחמה. שלחתי את פלוגת המיפקדה והחיילים הלא-חיוניים לראש פינה. נותרנו 13 לוחמים בבונקר הפיקוד".
שבועיים לפני המלחמה בירן התעמת באחד המוצבים עם שר הביטחון. דיין אמר שדי בשמונה לוחמים להגן על המוצב. "לא פחות מ-16", התעקש בירן. דיין הגיב בזלזול. "התחלתי לשנוא אותו", מספר בירן. "כשבאה פקודת הנסיגה הוא כבר לא היה קיים מבחינתי – עד היום".
המח"ט, אמיר דרורי, נתן לו גיבוי. מי שלחם אז ברמת הגולן היה משוכנע שהוא מגן על טבריה. הלחימה הייתה קשה מאוד, גדוד מול דיביזיה סורית משוריינת: הרבה סיפורי גבורה מפעימים; הרבה הרוגים. ביום החמישי למלחמה הסורים נהדפו והתחילה ההבקעה. הגדוד המשיך להילחם.
"מלחמת יום הכיפורים היא הטראומה של חיי", מספר בירן.
הדילמות שאיתן מתמודדים היום הרמטכ"ל ואלופי המטה הכללי לא פחות דרמטיות מהדילמה של בירן ב-1973. ברור שההחלטה ללכת עכשיו על מבצע הנפל בקטאר הגיעה מנתניהו, לא מהצבא. זמיר הביע התנגדות לעיתוי. בסוף השבוע שאלתי רמטכ"ל לשעבר אם זמיר יכול היה לעשות יותר - לדפוק על השולחן, להסביר את המחירים שישראל עלולה לשלם גם, ובעיקר, אם הפעולה תצליח. הוא אמר לי שזה מה שרמטכ"ל יכול לעשות בנסיבות כאלה.
המטרה הושגה: לטרפד את עסקת החטופים
ייתכן שהוא צודק. אבל להתהדר ברבים במשגה הקולוסאלי הזה היה מעשה נמהר, מאולץ. בצה"ל יודעים היטב שהמטרה האמיתית של המבצע, המטרה שהושגה, הייתה לטרפד את עסקת החטופים. אפילו טראמפ מבין את זה. אף על פי כן, בצבא מקפידים להתכסות בחטופים: רק למענם הרחיקו המטוסים עד 2,500 קילומטרים מגבול המדינה. כמה נוח; כמה שקרי.
דוחא היא המשחק המקדים לקראת כיבוש העיר עזה: הסיפור בעזה יותר מורכב; האיוולת פחות זועקת. אבל הוא גם יותר מסוכן ויותר יקר. גם בעניין הזה הנשק היחיד של הרמטכ"ל הוא זמן: הוא נאלץ ללכת בעיניים פקוחות אל התהום, אבל מתעקש ללכת לאט. ובינתיים ישראל הופכת למצורעת של העולם, שנואה יותר מרוסיה, מקוללת יותר מאיראן. אפילו אורבן ההונגרי נוטש אותנו. והחטופים נמקים במנהרות.
אין לי ציפיות מנתניהו: הוא חי בתוך עולם אינטרסים משלו, אנוכי והרסני; אין לי ציפיות משריו, שמיעוטם משיחיים ורובם נמושות
אין לי ציפיות מנתניהו: הוא חי בתוך עולם אינטרסים משלו, אנוכי והרסני; אין לי ציפיות משריו, שמיעוטם משיחיים ורובם נמושות. אבל אני תוהה לדעת איפה האלוף, האוגדונר, המח"ט, המג"ד, הטייס, שיאמר עד כאן. נדמה שהארוכה במלחמות ישראל – ארוכה כי כך רוצה אדם אחד – התישה את לובשי המדים. אין ביניהם אלי גבע; אין גם אילן בירן. בינתיים, אף לא אחד.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבאותו עניין - היחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני - אני מבקש לצרף הערת שוליים. במהלך החקירה הנגדית של נתניהו, בשבוע שעבר, בתשובה לשאלות על ההשתדלות שלו עבור ארנון מילצ'ן, הוא ציין שמילצ'ן איננו היחיד: כאשר גורם בממשל האמריקאי חשד באלוף ישראל זיו, על לא עוול בכפו, שעשה עסקאות לא כשרות באפריקה, נתניהו פנה ועזר.
המשל לא דומה לנמשל: עם מילצ'ן היו לנתניהו יחסי תן וקח; עבור זיו הוא פעל במסגרת תפקידו. אבל חברת הכנסת טלי גוטליב מיהרה לעלות על דוכן הכנסת ולצרוח: "האלוף ישראל זיו, ראש הממשלה לא כפוי טובה כמוך".
יידע כל אלוף בצה"ל: אם יעז להשמיע דבר ביקורת על ראש הממשלה, ראש הממשלה ישלח בו את הגברת גוטליב. אין פלא שהאלופים מעדיפים לשתוק.
