היום לפני חמש שנים השיג בנימין נתניהו את ההישג המדיני המזהיר ביותר בקריירה שלו: הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ובחריין. כראש ממשלה, הוא הצליח לפרוץ את הקלישאה שרק התקדמות במסלול הפלסטיני יכולה להוביל לנורמליזציה עם העולם הערבי.
הדינמיקה של ההסכמים, שתוארה היטב בספרו של העיתונאי ברק רביד על הסכמי אברהם, ממחישה שלא היה פה תכנון מוקדם, בוודאי לא של ישראל. נתניהו התכוון לצעוד במסלול הסיפוח של הגדה המערבית, וממשל טראמפ הציג את "תוכנית המאה" לפי נוסחת שתי מדינות לשני עמים. האמירותים רצו גישה ישירה לממשל טראמפ, ערובות הגנה, ומניעת צעד שאין ממנו חזרה נגד הפלסטינים.
זה היה רגע היסטורי שהצטלב היטב, והוא החל במאמר שנכתב בעמוד הראשון של העיתון שאותו אתם מחזיקים, "ידיעות אחרונות". שגריר האמירויות לוושינגטון כתב ישירות לאזרחי ישראל, ובעצם לממשלתה, שיש לבחור בין סיפוח לנורמליזציה. נתניהו התגבר על החרדות הפוליטיות הפנימיות, ויתר על הסיפוח (שממילא ממשל טראמפ היה בולם בווטו חד-משמעי) והלך לשלום. מאז, הסחר בין ישראל ומדינות המפרץ הלך וצמח, גם בעיצומה של המלחמה. מסלולי הטיסות הישירות לא הופסקו, גם כאשר חברות בינלאומיות באירופה ובארצות-הברית חששו להגיע לתל-אביב. ממשלת בנט-לפיד נחשבת עד היום לעידן המוזהב ביחסים בין המדינות, ובפרט ההחלטה המצוינת לשגר סיוע ביטחוני לאיחוד האמירויות מיד לאחר ההתקפה החות'ית בפברואר 2022.
אך הזמנים ההם נראים כמו ארכיאולוגיה של העולם העתיק. המציאות העכשווית קודרת. התקיפה הישראלית בקטאר הצליחה להעצים ולחזק את הקו הסקפטי והעוין כלפי ישראל ברחבי העולם הערבי ולהביך ספציפית את מדינות המפרץ שחתמו איתה על הסכמי שלום. מאבו-דאבי ועד וושינגטון, אף אחת מבעלות הברית של ישראל איננה מבינה כיצד התקיפה הזו משרתת את המטרה המוצהרת של ישראל – שהייתה, עד השבוע שעבר, הסכמה להצעתו האחרונה של הנשיא טראמפ לעסקת חטופים כוללת וסיום המלחמה. הדרג הצבאי והביטחוני ש"הסתייג" מתזמון התקיפה בקטאר (ובמילים אחרות, התנגד לה), התגלה כשחוק וחלש מול נתניהו; וראש הממשלה הצליח לאשר פעולה עם משמעויות אסטרטגיות שלא דרך הקבינט המדיני-ביטחוני.
מה קורה כאן?
אחרי 7 באוקטובר, התעוררה מדינת ישראל וגילתה שאין לה הרתעה. לא הייתה לה די הרתעה מול חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, החות'ים או האיראנים; עובדה, המדינה וארגוני הטרור הללו תקפו את ישראל ביוזמתם ובהפתעה. בצדק בחרו הישראלים בשיקום "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי – יצירת מסר צבאי והרתעתי שיבהיר לעולם סביבם שהם לא הולכים לשום מקום וכי התוכנית להשמדת ישראל - זו שנולדה בטהרן, עזה וביירות - לא תצלח. ההישגים המרשימים באיראן ולבנון שיקמו את ההרתעה, אך ישראל לא עצרה. היא נכנסה להיפר-דרייב, לפעולה אגרסיבית ללא גבול, ובעיקר – ללא מחשבה מקדימה.
להפציץ פגישה של בכירי חמאס שמתדיינת על הצעת טראמפ, שאותה ישראל רוצה לקבל, בשעה שקטאר עוד מקובלת על ירושלים כמתווכת, זו החלטה הזויה - אלא אם מתכננים עוד שני צעדים קדימה בלוח השחמט
להפציץ פגישה של בכירי חמאס שמתדיינת על הצעת טראמפ, שאותה ישראל רוצה לקבל, בשעה שקטאר עוד מקובלת על ירושלים כמתווכת, זו החלטה הזויה - אלא אם מתכננים עוד שני צעדים קדימה בלוח השחמט. ולא תיכננו. דוגמה אחרת היא הציוצים המתלהמים של שר הביטחון כ"ץ, מלווים בסרטונים של הרס ופיצוצים בעזה, כאשר לעיתים קרובות אפשר לראות אזרחים מבוהלים ברקע.
ובמילים אחרות: גם אם ישראל רוצה להיראות כ"משוגע של השכונה" ש"לא מתעסקים איתו" (רעיון חביב על האסטרטגים החובבנים ברשתות החברתיות בישראל), יש גבול דק בין המשוגע שלא מתעסקים איתו, וזה שאין ברירה אלא להתארגן יחד כדי לטפל בו. גם אם פסגת קטאר תסתיים ללא צעדים מעשיים, את הקדירה הזו היה צריך לבשל, ולא להקדיח. שוב ושוב יוצרת מערכת הביטחון חלונות של הזדמנויות לדרג המדיני: שוב ושוב, הוא אינו עושה את מלאכתו, ובוחר בשימוש בכוח צבאי. אך כוח צבאי הוא רק מרכיב אחד בתוך עוצמה.
ביג קצר עם נדב אילצילום: אביגיל עוזיהמורשת המדינית של נתניהו, ההישג היחיד שהוא מותיר, נמצאת כעת בסכנה חמורה. ישראל שגתה עמוקות בתזמון התקיפה בקטאר, ופתחה את הדלת למסע התקרבנות של המדינה הקיצונית הזו, שתומכת בטרור ובהסתה בקביעות. במקביל, צה"ל מתכונן לפתוח בשבועיים הקרובים בתמרון הקרקעי בעזה. במטכ"ל מתנגדים לו נחרצות. כפי ששמענו אמש, חמאס מנסה להשתמש בחטופים חיים כמגן אנושי בעיר.
הגיעה העת לפריצת דרך. חמאס לא רוצה בכיבוש עזה. ישראל לא רוצה בכיבוש עזה. ומי שמפנטז שזו הדרך לניצחון על חמאס, ראוי שיידרש לעובדות: ישראל מאפשרת כעת פינוי לא מסונן מהעיר עזה, כולל ברכב. אם חמאס ירצה לצאת, הוא ייצא ללא בעיה. אחרי עזה, נשמע על הצורך להיכנס למחנות המרכז, ואז למוואסי, ואז חזרה לעזה, שאליה חמאס ישוב, וחוזר חלילה.
יש דרך אחרת, וממשל טראמפ מנסה להוביל אליה: עסקה לסיום המלחמה, בשני שלבים או בשלב אחד, עם השבת חטופים ובלי חמאס ששולט בעזה. רגע לפני שמאוחר מדי, ולמעשה רגע אחרי שמאוחר מדי, עכשיו זה הזמן לקטוע את מצעד האיוולת והדם.
