היום מציינים חמש שנים לחתימת הסכמי אברהם. זאת על רקע התפתחויות אזוריות משמעותיות שמציבות לא מעט אתגרים במימוש ההסכמים עצמם, ומעלות שאלות לגבי עתיד ההסכמים ולגבי הצטרפות של מדינות נוספות אליהם. ההתפתחות האחרונה שהשפיעה על האירועים כמובן היא התקיפה בקטאר בשבוע שעבר. ממש היום מגיעים בכירי מדינות ערב והאיסלאם לדוחא לפסגה הערבית-איסלאמית בתגובה לתקיפה הישראלית, זאת אחרי כינוס אתמול של שרי החוץ הערבים באותו הנושא בדיוק.
לא ברור איזה החלטות הפסגה תוליד, אך מספר אפשרויות עלו בתקשורת הערבית בימים האחרונים מגורמים שונים. ביניהן החלטות אפשריות שעלולות להצביע על הסלמה מסוימת, תקשורתית או כלכלית. כמובן שהגינוי לתקיפה הישראלית היה גורף והגיע גם ממדינות שישראל נמצאת בשלום ובנורמליזציה איתן. איחוד האמירויות אף הזמינה את סגן השגריר הישראלי לנזיפה אחרי התקיפה. זו לא רק התקיפה בקטאר. מתחילת המלחמה אנו ברצף אירועים והתבטאויות שאיתגרו את היחסים עם מדינות הנורמליזציה. רק בימים האחרונים, לפני התקיפה בדוחא, היה זה נושא הסיפוח ואפשרות החלת הריבונות בחלקים ביהודה ושומרון שהצית מתיחות. באמירויות הזהירו כי כל מהלך של סיפוח יהודה ושומרון יהווה קו אדום עבור אבו דאבי ויפגע קשות ברוח הסכמי אברהם. גם יחסינו עם מדינות השלום אותגרו לא מעט בשנתיים האחרונות. התבטאויות בנוגע להר הבית הקפיצו את ירדן ואחרות בנוגע לפעילות באזור ציר פילדלפי עשו את אותו הדבר למצרים. הרגישות נבנתה מול כל שכנותינו, כאשר המלחמה בשנתיים האחרונות התרחבה מעזה ללבנון, לסוריה, לאיראן ולתימן והציבה את האזור כולו במשבר. המשבר הזה הלך והפך את המילה "תטביע" (נורמליזציה בערבית) לקשה לעיכול כרגע, גם עבור אלה המעוניינים בה.
בסופו של דבר, מדינות כמו איחוד האמירויות ומרוקו הן עדיין חלק מהעולם הערבי. הן שומרות על מעמדן בתוכו והמצב האזורי בשנתיים האחרונות הלך והקשה עליהן לקדם את היחסים עם ישראל, בטח שבצורה פומבית. גם ההתנגדות של חלק מהמדינות לחמאס ולציר האיראני-שיעי לא עוזרת פה. יש לציין כי הציר השיעי בימים האחרונים מנצל את התקיפה בקטאר כדי להגיד למדינות שמקיימות קשרים עם ישראל - אמרנו לכם, ישראל תוקפת בכל מקום.
ליאור בן אריצילום: ירון ברנרכן, קשה להסתכל מנקודת המבט הנוכחית של שנתיים מלחמה קדימה לעבר הסדרים אזוריים וחשיבותם ובטח שקשה לחשוב על חדשים כאלה, אבל זה מה שעלינו לעשות. משברים, גם הגדולים שבהם, יוצרים לא פעם גם הזדמנויות חד-פעמיות להתקדמות. חשוב שישראל תשמור על הקשרים שכבר השיגה, גם מהסיבות הביטחוניות, אבל לא רק. התקופה הנוכחית חשובה במיוחד כי התחושה כבר זמן רב היא של הליכה על חבל דק, גם מול ידידותינו המתונות. מי יספוג יותר ומי ישבור את הכלים. בסופו של דבר, אנחנו חיים בסביבה אחת, באזור ביטחוני משותף. האתגרים האזוריים, אפילו הסביבתיים, דורשים שיתופי פעולה לפתרונם. והאתגרים גדולים גם ככה. מה גם שעלינו לזכור כי כישלון של הסדרים כאלה רק יועיל לאויבינו. ניתן לראות זאת אפילו בימים האחרונים אחרי התקיפה בדוחא. קשה לפספס את שמחת הציר השיעי-איראני, שדורש פתאום לא רק דיבורים מהוועידות המשותפות אלא תגובה מעשית נגד ישראל, וקופץ על ההזדמנות לבסס התארגנות אחרת - נגדנו.
