ספרים רבים נכתבו על הסכמי אוסלו שהחודש מציינים 30 שנה לחתימת העיקרי שבהם - הסכם טאבה. מרביתם כבר הפכו ללא רלוונטיים ועותקיהם הושבו למפעלי מחזור הנייר. אחד מהספרים שגורלם שונה ושהיום הוא אף רלוונטי יותר מבעת פרסומו הוא "סינדרום אוסלו" של קנת לוין (הוצאת אריאל, ערך ותרגם צור ארליך). אחרי 7 באוקטובר חשוב שכל ישראלי ויהודי יכיר את התזה שהוא מציג.
לפי פרופ' לוין, פסיכיאטר מאוניברסיטת הרווארד, בתהליך אוסלו ישראל אימצה את ההאשמות שהטיחו בה אויביה והסכימה שהאחריות לטרור כנגדה מוטלת גם עליה משום שהיא סירבה עד כה להכיר בעוול שגרמה לעם הפלסטיני ולנסות לתקנו (בעיקר באמצעות השבת שטחי 1967). רבין ותומכיו סברו כך למרות שידעו שערפאת ואנשיו ממשיכים להצהיר שלא ויתרו על כוונותיהם להשמיד את ישראל כולה ושאפילו בערב שלפני טקס החתימה על ההסכם הכריז ערפאת בטלוויזיה שאוסלו היא רק שלב ב"תוכנית השלבים" הידועה ולפיה אש”ף יקבל כל קרקע שיוכל בדרכי שלום ולאחר שיתבסס עליה ימשיך משם בכיבוש שאר השטח. הם גם ידעו שהפלסטינים נוהגים להשוות את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה (ההסכם שהנביא מוחמד חתם והפר כשצבר די כוח להביס את שותפיו להסכם) ושהקמת מוסדות הרשות הפלסטינית (חינוך ותקשורת) איפשרה לערפאת לשווק תפיסה זו להמונים. הישראלים - ובהם כותב שורות אלה - בחרו לעצום עיניים ולהמשיך קדימה. כיצד זה קרה?
לוין סבור שההסבר נובע מהפסיכולוגיה של קבוצות מיעוט הנתונות תחת התעללות מתמשכת. בעקבותיה, יש בקרב קהילות אלה מי שמאמצים את תוכן ההאשמות שמטיחים בהם אויביהם - מעוותות ואבסורדיות ככל שיהיו – מתוך תקווה, שאם יצייתו להן - יונח להם. לוין מקביל זאת לפסיכולוגיה של הילד הסובל מאלימות מתמדת מצד הוריו. לשיטתו, כמעט תמיד ילדים אלו יאשימו את עצמם ויאמינו שההתעללות בהם מוצדקת כעונש על היותם “רעים”. הם עושים זאת לא כי הם תמימים (כפי שנהוג לחשוב) אלא פשוט משום שאין להם ברירה. הרי הם הראשונים לדעת שאביהם מכה אותם ללא סיבה ובכל זאת מדחיקים זאת לטובת אחיזה בתקווה שאם יאמצו את דרישותיו, הוא ירפה מהם והם יגיעו אל הנחלה והשלווה. לפי לוין, "כדי להבין את המניע להונאה עצמית זו, חשבו נא על הבחירה העומדת בפני הילד: הוא יכול להכיר בחוסר האונים שלו ובחוסר התוחלת שבמצבו; והוא יכול, לחלופין, להונות את עצמו ועל ידי כך לטפח תקווה". משכך ברור שמרבית הילדים יבחרו בתקווה למרות מחירה הנורא במציאות (לא פעם ילד מוכה הופך לילד מכה, לאימת ילדים אחרים).
בקבוצות מיעוט הנתונות תחת התעללות מתמשכת, יש מי שמאמצים את ההאשמות שהאויב מטיח בהם מתוך תקווה שכך יניח להם
כך עושים גם מיעוטים נרדפים כמו היהודים. רבים מחבריהם מאמצים את עלילות הדם והאישומים נגדם ובשל כך רואים את שאר החברים כפגומים וכראויים לתיקון. לכאורה זה מה שקרה לנו באוסלו ביחס לפלסטינים. זה לא מפתיע אם זוכרים שכבר נורדאו כתב ש"ניצחונה הגדול של האנטישמיות טמון בהצלחתה לגרום ליהודים לראות את עצמם בעיניים אנטישמיות". האם זה גרם בהמשך לי ולרבים אחרים לאטום אוזנינו לדברי מנהיגי חמאס הרבה לפני 7 באוקטובר ולבחור להאמין בפנטזיות של דו-קיום מול עזה למרות כל פעולותיהם? אפשרי בהחלט.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי סינדרום אוסלו קיבל משנה תוקף מאז התפרצות "האנטישמיות החדשה" (כהגדרת דניאל פייפס) עם תחילת התמרון הקרקעי בעזה. אנטישמיות שגורסת שהיהודים אינם עוד טפילים עלובים אלא מדכאים אכזריים. יהודים וישראלים רבים באקדמיה, בתקשורת, בתרבות, ובפרופסיות אחרות הנדרשות לקשרים בינ"ל, פועלים כאותו ילד מוכה. חלקם הגיעו אפילו עד כדי שלילת הלגיטימיות של קיום מדינה יהודית, מתוך תקווה שכך ירחיקו עצמם משאר היהודים/הישראלים. למרבה הצער ולפי סינדרום אוסלו בפרספקטיבה של 30 השנים שחלפו, אין לתקוותם במה להיאחז.
