הרצח של המשפיען והפעיל האמריקאי צ'ארלי קירק העלה לדיון סוגיות רבות. גם בארץ הוא זכה לסיקור והתייחסות רחבים, הן בדיונים ברשתות החברתיות, והן על ידי אישי ציבור כמו ראש הממשלה ונשיא המדינה. הם לא חריגים, משום שנבחרי ציבור ברחבי העולם המערבי התייחסו לרצח, גינו אותו ושלחו תנחומים. אבל בעוד שקירק היה מוכר בקרב רבים מאנשי הימין והמחנה השמרני בארץ, בקרב מובילי דעת ואנשי שמאל הוא לא היה מוכר כל כך, אם בכלל, ויש בכך כדי ללמד על ההיכרות של אותם אנשים לאו דווקא עם קירק עצמו, אלא עם הימין הישראלי.
משום ש"ימין" זו תפיסת עולם בפני עצמה. הימין מאמין יותר בטבע האדם ולכן מלחמה בעיניו היא תופעה בלתי נמנעת, לא משום שהוא רוצה בה, אלא כי תמיד יהיה יריב או אויב שירצה להילחם בך - בהקשר הישראלי והיהודי זה ברור אף יותר. בנוסף, כוח אינו דבר שלילי משום שבידיים הנכונות הוא יקדם חירות, חופש ופיתוח. קו המחשבה של טבע האדם, יחד עם חירות האדם קיים כמעט בכל נושא, מיחסים בינלאומיים ועד כלכלה, שם הרעיון הוא שחשיבה סוציאליסטית-קומוניסטית דווקא פועלת לדיכוי נפש האדם וגוזרת על כל אדם חיים שלאו דווקא הוא בחר בהם.
ומה הקשר בין תפיסת העולם הימנית לכך שאנשי שמאל בארץ לא הכירו את קירק? חוסר העניין. אין כמעט איש ימין, שמעורה קצת בפוליטיקה, שלא מכיר את השמות של תומס פרידמן, כריסטיאן אמנפור, או אלכסנדרה אוקסיו-קורטז, שמייצגים את השמאל האמריקאי ומתכתבים בעמדותיהם עם השמאל הישראלי.
הימנים בארץ מכירים אותם משום שזה מלמד גם על השמאל שלנו, אולם הימין האמריקאי לא מעניין את השמאל הישראלי, כי גם הימין הישראלי לא מעניין אותו. הוא מעניין אותו במובן של להילחם ולהיאבק בו כדי לנסות ולהחליף אותו, אבל הוא לא עושה שום מאמץ להבין מהי תפיסת עולם ימנית. למה למשל רפורמה משפטית יכולה בעיני הימין לקדם את חירות האדם. או מדוע תפיסת ביטחון התקפית יותר מבטיחה את ביטחונו וחירותו של האדם.
וכשהיריב האידיאולוגי שלך לא מעניין אותך ואתה לא טורח להבין מה הערכים עליהם הוא נשען, אתה פונה למקומות הנמוכים והשטחיים ביותר. כמו למשל, למצוא כינוי שינסה להקטין את היריב ולקרוא לו פעם "צ'חצ'ח" ופעם "ביביסט". מדי פעם גם "פשיסט".
חוסר המאמץ להכיר את היריב האידיאולוגי הוא שמוביל להפתעה עם ניצחונו – וזה מה שקרה לשמאל הישראלי בשנים האחרונות
חוסר המאמץ להכיר את היריב האידיאולוגי הוא שמוביל להפתעה עם ניצחונו – וזה מה שקרה לשמאל הישראלי בשנים האחרונות. פעם אחר פעם הימין מנצח, למעט הבלחות של תקופות שמאל שבהן מקדמים אירועים היסטוריים בכפייה - אוסלו, התנתקות, נסיגה מלבנון בתירוץ שלקוח מהעולם האוטופי של השמאל על ויתורים נעלים, שבסופם אלימות. ומאחר וטבע האדם הוא לשאוף לביטחון, הימין הישראלי מנצח שוב ושוב בדעת הקהל בעוד שהשמאל לא מבין למה.
נוה דרומיצילום: איליה מלניקובאז אפשר לזלזל בקירק, אפשר לזלזל בגישה ביטחוניסטית-התקפית, או בשמרנות. אבל זה לא משתלם. פעם אחר פעם זה מסתכם בהפסדים בקלפי, מה שמוביל לתסכול ואלימות ברחובות. גם כך לשמאל העולמי יצא שם אלים, עוד מימי לנין, צ'ה גווארה ועד "אנטיפה", "BLM" ואחרים. כי הימין דווקא מבין עד כמה זה חשוב, וכן טרח להכיר את השמאל.
