מכל המלל שיצא מהפסגה הערבית-איסלאמית בקטאר, האמירות הבולטות ביותר היו של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, שהחליט לפנות לעם בישראל – ולא להנהגה הפוליטית. דבריו היו חזקים: "אני פונה לעם בישראל: מה שקורה עכשיו פוגע בעתיד השלום, בביטחונכם ובביטחון עמי האזור ומערים מכשולים בפני הסכמי שלום קיימים (ירדן ומצרים) ועתידיים (נסיכויות נוספות במפרץ, סעודיה ומדינות מוסלמיות גדולות ומרוחקות). א-סיסי עתיר ניסיון. כדאי לקחת כל מילה שלו ברצינות.
בסיכומו של דבר, זאת הייתה פסגת חירום עם הרבה דיבורים והוצאת קיטור – אבל בלי החלטות. אפילו לא ניסו להביא שם לבניית "איחוד ערבי-מוסלמי" שייצא נגד ישראל. חילוקי הדעות בין משתתפי הפסגה, מתברר, חזקים יותר מהאויב המשותף.
כדאי לשים לב להבהרה של קטאר שגם אחרי הפעולה בשטחה שביצעו מטוסי חיל האוויר – היא לא מתכוונת לוותר על מקומה, לצד מצרים, בניהול המשא ומתן בין ישראל לחמאס. נתניהו, אגב, דווקא כן היה מוכן לוותר עליהם.
השייח' תמים, שליט קטאר, קורא את המפה ומבין מאיפה יכולים להגיע הרווחים. במקום סולידריות מוסלמית הוא מדבר על "היחסים המצוינים עם ארצות-הברית", והנשיא טראמפ ממהר להגיב ש"קטאר בת ברית נפלאה, והישראלים צריכים להיות זהירים יותר". מה זה אומר? הוא כנראה רומז לנתניהו שאם כבר תוקפים שם, חייבים לוודא שפוגעים ביעדים חשובים ולא מחטיאים.
התקיפה בקטאר תפסה את ישראל וארבע מדינות ערביות בדיוק ביום השנה החמישי להסכמי אברהם. טקס החתימה היה אז מרשים: כינוס בנגב של ארבעה שרי חוץ ערבים ויאיר לפיד, אז שר החוץ, מטעם ישראל. מה נותר מאז? יש שגריר ישראלי בבחריין, באבו-דאבי ובמרוקו. סודאן ברחה. אבל בעיקר – התוכן הצטמצם. במציאות פוליטית אחרת יכולנו להגיע להרבה יותר הישגים והסכמים כלכליים.
משיחות עם בכירים בעולם הערבי אני לומדת שוב ושוב שהמדינות המנהלות קשרים עם ישראל, גלויים או חשאיים, מאסו בנתניהו. כולן – ללא יוצא מהכלל.
הן לא יאמרו זאת בקול רם, אבל הן היו רוצות לראות ראש ממשלה אחר, שיוביל את ישראל בראש פתוח הרבה יותר לעולם הערבי. אחד שירים טלפון ויתייעץ, גם אם יחליט בסוף לא לקבל את העצה
הן לא יאמרו זאת בקול רם, אבל הן היו רוצות לראות ראש ממשלה אחר, שיוביל את ישראל בראש פתוח הרבה יותר לעולם הערבי. אחד שירים טלפון ויתייעץ, גם אם יחליט בסוף לא לקבל את העצה. אחד שישתף, יבהיר, ישאל שאלות, ובעיקר יקשיב. גם סעודיה, מלכת העולם הערבי החדש, לא מחקה את הרעיון להתקרב לישראל.
ליורש העצר יש זמן וסבלנות. אחרי ניסיונות לא טובים עם נתניהו, הוא ימתין לראות מי יירש אותו.
אפילו המגעים עם ירדן ומצרים, ותיקות הסכמי השלום, הולכים ומצטמצמים. לישראלים "רגילים" כבר אין בפועל דריסת רגל שם. כבר לא בטוח להיות תייר ישראלי בפטרה או באלכסנדריה.
ועם זאת, הפסגה הסתיימה בלי כותרות מפוצצות. נתניהו יכול להיות מרוצה. האופוזיציה פחות. הכרזות מלחמה לא היו שם. אבל יש בהחלט ייאוש. הפסגה מלמדת הרבה על מצבן של המדינות המשתתפות. מרביתן על סף פשיטת רגל, אחרות מתנדנדות בין איסלאם קיצוני לצעירים שדורשים שינוי (איראן למשל), ויש מדינות שמאותתות לישראל: יש עתיד ליחסינו.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.09.25
