אתמול, אחרי רצח וופא אבו-גאנם ברמלה לאור יום, המשטרה מסרה, כמו תמיד, שמדובר ב"סכסוך ברחוב הערבי". זה אולי נשמע לכם כמו תיאור יבש של האירוע, אבל למעשה מדובר בנרטיב מסוכן, עמוס במשמעות פוליטית וחברתית – ובעיקר, נרטיב שמושתת על גזענות. הרי שפה אינה ניטרלית, היא קובעת איך הציבור תופס את המציאות. כאשר המשטרה ממסגרת רצח של כל ערבי, לא משנה מה מגדרו ומה גילו, כ"סכסוך" או כשהיא מדברת על "סכסוך חמולות", היא מייצרת מציאות שבה הפשיעה המאורגנת והאלימות נתפסות כתוצר של תרבות, ולא כתוצאה של כשל מערכתי. זהו מהלך קלאסי של הסרת אחריות מהשלטון.
הטיעון הזה של המשטרה אינו תמים. יש עקביות ממסדית שמציירת את החברה הערבית כאלימה ומציגה אותה כ"אחר" פרימיטיבי, כמי שלא שייכת באמת לפרויקט הדמוקרטי והעולם המודרני. גזענות זו אינה מתבטאת רק באמירות בוטות, אלא נטמעת בשפה היומיומית של המדיניות הממשלתית, שיש לה השלכות רבות על תפיסת הציבור הרחב והעמקת האדישות. הרי אם מדובר ב"סכסוכים פנימיים" אין למערכת אחריות, ו"הם" צריכים לטפל בעצמם. לצערי, גם על החברה הערבית עצמה המסר הזה עובד ומייצר תחושת חוסר אונים וייאוש. כאשר המערכת מתעקשת לטעון שהיא "עושה הכל" אך הרציחות נמשכות, נוצרת הפנמה של דימוי חיצוני שמחליש עוד יותר את תחושת המסוגלות.
אין להתפלא שהרטוריקה הזו משמשת את שרי הממשלה הנוכחית. הדוגמה הרלוונטית ביותר היא כמובן השרה מאי גולן שנחקרת ברגעים אלה ממש – סליחה, מסרבת להגיע לחקירה ברגעים אלה ממש. השרה גולן פעלה להחרים תקציבים שהיו מיועדים לרשויות המקומיות הערביות מכוח החלטה 550, ואף סגרה את מוקד החירום למידע והסברה בשיאה של המלחמה, בטענה ש"הכספים מגיעים לארגוני פשיעה" - מסגור פוליטי שמצדיק הפקרה ומגונן על הכישלון של אותה ממשלה שהשרה גולן חברה בה בטיפול במשבר הפשיעה, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי הקורבנות עצמם. וכך, השיח המשטרתי והפוליטי מתלכדים לכדי מנגנון אחד שמייצר הדרה מוסדית וגזענות ממוסדת.
זה בדיוק קו הפעולה של השר בן גביר ואחרים בממשלה – אלה שמשתמשים במשאבים הציבוריים עבור הבייס שלהם - מפקירים את כולם ומאשימים את המופקרים במצבם
וזה לא מפתיע, כי זה בדיוק קו הפעולה של השר בן גביר ואחרים בממשלה – אלה שמשתמשים במשאבים הציבוריים עבור הבייס שלהם - מפקירים את כולם ומאשימים את המופקרים במצבם.
כאשר המשטרה מפריחה לאוויר אמירות מסוג זה, מסגור עקבי שעל פיו מדובר בעניין תרבותי, היא מסירה אחריות ומוותרת על ליבת תפקידה ‑ להבטיח ביטחון לכלל אזרחיה ‑ תוך שהיא מאפשרת לארגוני הפשיעה לחתור מתחת לשלטון החוק, מייצרת אקס-טריטוריות על בסיס אתני ומרסקת את עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר.
הרצח של וופא אבו-גאנם והמציאות המדממת שחיה בה החברה הערבית כולה אינם "עוד סכסוך". הם מראים עד כמה השיח הממסדי עצמו הופך לחלק מהבעיה. כל עוד המשטרה והממשלה ממשיכות להשתמש בשפה גזענית שמסירה אחריות ומטילה את האשמה על התרבות הערבית, לא תהיה התמודדות אמיתית עם הפשיעה. הצורך בשינוי הנרטיב הוא לא צורך קוסמטי. הוא תנאי הכרחי לטיפול בסוגיית הפשיעה והאלימות ולשיקום האמון של אזרחי ישראל הערבים במדינה שאמורה להגן עליהם.
ראויה חנדקלו היא מנהלת אילאף, המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.09.25
