המתמטיקה הפכה בחודשים האחרונים לאחד המכשולים הקשים ביותר בדרכם של הישראלים להבין את המציאות באופן מדויק. לפי החישובים המתמטיים, המלחמה בעזה למעשה הסתיימה, ולא סתם, אלא בהכרעה של חמאס. צה"ל השתלט על למעלה מ-70% משטח הרצועה, 90% מפעילי חמאס חוסלו, לרבות הרוב המוחלט של מנהיגי ומפקדי הארגון, 22 מתוך 24 גדודי חמאס פורקו, ארסנל הרקטות של הארגון הושמד כמעט לגמרי, ומתממשת נהירה שקטה של עזתים מהרצועה.
בפועל, חצי שנה לאחר שהחליטה לשוב ללחימה (ב-18 במארס), ישראל עדיין מצויה בפער משני היעדים המרכזיים שקבעה - הכרעת חמאס ושחרור החטופים. שנתיים אחרי שספג את המכות הקשות בתולדותיו, הארגון ממשיך לשמש הגורם הדומיננטי בעזה ולשלוט על המרחב הציבורי והצבאי. הוא מייצר לחימה בכל האזורים, לרבות אלה שהוכרז כי הוכרע בהם (ולראיה: הפגיעות הקשות בכוחותינו ברפיח, בית-חאנון וחאן-יונס), ממשיך בגיוס פעילים ובמינוי מפקדים במקום אלה שחוסלו, לא צומחת חלופה לארגון, ואין סימני שבירה, התגמשות או כניעה, כפי שהובטח לנו.
זאת ועוד, בחצי השנה האחרונה ישראל נקלעה לאחת מנקודות השפל האסטרטגיות החמורות מאז 7 באוקטובר. השבוע הקרוב אמור לגלם שיא במגמה הזו, נוכח התלכדות של כמה וקטורים שליליים: בידוד בינלאומי גובר בעקבות המלחמה בעזה, צונאמי מדיני בדמות הכרה עולמית רחבה במדינה פלסטינית במהלך העצרת הכללית של האו"ם, ופגיעה גוברת ביחסי ישראל עם העולם הערבי שעלולה להתפתח לכדי משבר חסר תקדים אם יוחלט לקדם מהלכי סיפוח כתגובה להכרה במדינה פלסטינית.
נוכח המציאות המתסכלת, גובר הצורך להציג תקוות שהופכות לאשליות, ואלה משווקות בידי קובעי המדיניות ומהודהדות על ידי גורמי ציבור, מדיה ואקדמיה. לניסוי הוותיק, והדי מייאש, שמטרתו להוכיח כי "עוד כוח יביא לבסוף לשבירת חמאס", וכי אפשר "גם להביס את חמאס וגם לשחרר את החטופים", וכי ניתן להכריח את הארגון להתפרק מנשקו (ביטוי לאי-הבנת חמאס או אי-רצון בסיום הלחימה), נוספות בחצי השנה האחרונה - המסתמנת כפרק המר ביותר במלחמה - פנטזיות חדשות.
הן מדווחות בתדירות כה רבה עד שהפכו לעובדות בשיח הישראלי: "מתקדמים המגעים עם מדינות (עלומות) לקליטת המוני עזתים"; "יש גורמים ערביים שמסכימים לשלוט בעזה ביום שאחרי" (בעיקר מצוין שמה של איחוד האמירויות); "החמולות בעזה מתבססות כחלופה לחמאס" (ייתכן שהן אותו גורם "שאינו חמאס ואינו עבאס" שעליו מדבר נתניהו); וכן "ניתן לקדם צעדי סיפוח 'זהירים' ביהודה ושומרון, בפרט בבקעת הירדן, בלי לסכן את הסכמי השלום עם העולם הערבי, ובראשם יוזמות אברהם".
מוצגות לציבור השקפות עולם אידיאולוגיות עטופות בנימוקים אסטרטגיים כדי לשווק אותן ביתר-קלות, למשל "התיישבות בולמת טרור" ו"ערבים מבינים רק כשלוקחים להם שטח"
לא משנה כמה פעמים יוכח שהקביעות האלה נשענות על בסיס עובדתי רעוע או נעדרות בסיס בכלל (למשל הכרזות של מדינות כמו אלבניה ש"הדיווחים" לפיהם יקלטו עזתים הם פייק-ניוז, או חשיפה ש"פרטנרים" כמו כנופיית אבו-שבאב הם עבריינים שחלקם מזוהה עם דאעש או היה מעורב בטרור), ייצורן ושיווקן ימשיך, אנשי מדיה ו"לשעברים" ביטחוניים ימנפו אותן (ואף יטענו שמדובר ב"חשיבה יצירתית"), ורוב הציבור בעל הזיכרון הקצר יקבל אותן כ"עובדות". באותה השיטה גם מוצגות לציבור השקפות עולם אידיאולוגיות עטופות בנימוקים אסטרטגיים כדי לשווק אותן ביתר-קלות, למשל "התיישבות בולמת טרור" ו"ערבים מבינים רק כשלוקחים להם שטח".
נוכח היעלמות מחלקת העובדות בשיח הישראלי, יש לציבור, ובפרט למדיה, תפקיד מרכזי. למעט גורמים שבאופן מגמתי ומתוך השקפת עולם מפיצים מסרים שברור להם עצמם שאינם נכונים או כאלה שממוקדים בדיווח לקוני של מסרים "מלמעלה", כל היתר חייבים להמחיש כי הם בוגרי 7 באוקטובר: להטיל ספק בכל קביעה, בוודאי כשהיא מגיעה ממי שבראו את קונספציית העבר, לא תיחקרו עצמם, וחוזרים על אותן הטעויות, תוך שימור של עיוותי תפיסה ישנים ויצירת חדשים.
נאום "סופר-ספרטה" היה מדכא, אך לפחות שיקף ביושר לציבור את חזון העתיד של ההנהגה בישראל
נאום "סופר-ספרטה" היה מדכא, אך לפחות שיקף ביושר לציבור את חזון העתיד של ההנהגה בישראל. באופן דומה נדרש להבהיר, בלי הכרזות הזויות בדבר "בוננזת נדל"ן" ושיכוני שוטרים על חוף ימה של עזה, מה באמת מצפה לנו בקרוב: לחימה קשה בעיר עזה, שבה יד צה"ל תהיה על העליונה אבל תסכן את חיי החטופים, תעמיק את הבידוד של ישראל ותחייב הטלת ממשל צבאי תוך אספקת צורכי המוני פלסטינים ושהייה לפרק זמן לא מוגבל ברצועה. בנוסף, מומלץ שההנהגה תחשוף אם גם בלי בדיקה מהי עמדת רוב הציבור, היא נערכת לשנות את דיוקנה של ישראל באמצעות סיפוח שטחים ביהודה ושומרון.
לצד שבע החזיתות שעימן מתמודדת ישראל מאז 7 באוקטובר, מתנהלת חזית שמינית, סמויה מן העין. זוהי חזית ללא אויב, היות שמדובר בדיון פנים-ישראלי לגיטימי גם אם נוקב, אבל עם מטרה רבת-חשיבות: לברר לעומק מהי האמת, להצביע על פערים, ולתבוע מההנהגה כל העת, גם כשמדובר במשימה סיזיפית, תשובות ברורות לגבי החזון, האסטרטגיה והמחירים, לצד דרישה לתחקור מעמיק של מחדלי העבר. במציאות הנוכחית, התנהגות שכזאת אינה "חמיצות" או "רפיסות", אלא ביטוי אותנטי לפטריוטיות, וזוהי הדרך היחידה לתיקון משגי העבר שלא נעלמים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
