תמר היא לא סתם חברה – בעלה ואני משרתים יחד במילואים כבר שנים רבות. ב-7 באוקטובר היינו יחד בכפר עזה, ומשם המשכנו למאות ימים בדרום ובצפון. ביום שישי האחרון קיבלתי ממנה תמונה של שלט חוצות בכניסה לתל-אביב. זו לא הייתה תמונה של עוד שלט פוליטי, חריף ולגיטימי ככל שיהיה, אלא מראה שגרם לי לעצור את הנשימה.
על רקע שחור אדום נכתב שם "בדרך לעזה? סרב לפקודה בלתי חוקית בעליל". לא האמנתי. שלט ענק על כביש ראשי במדינת ישראל שמשתמש בחיילי צה"ל ובמושגים המקודשים ביותר של אתוס הלחימה שלנו ככלי במחלוקת פוליטית.
הבעל של תמר, אני ועוד מאות חיילים מהגדוד שלנו עומדים בימים אלה לקראת כמעט מאה ימי מילואים רצופים נוספים. אנחנו נפרדים מהילדים, מהמשפחות, מהחיים האזרחיים, ועולים שוב על מדים – פשוט כי אין ברירה, המדינה זקוקה לנו. בחגים הקרובים הילדים שלנו יישבו ליד שולחן החג בלעדינו, ויבנו סוכה לבד. הם כבר התרגלו שאבא לא תמיד שם, אבל הם לא צריכים להתרגל גם לשלטים כאלה בכביש הראשי. האמהות של החיילים לא צריכות לעמוד ברמזור ולראות את הבן החייל שלהם הופך לדמות בקמפיין פוליטי.
יש לנו 48 חטופים להחזיר הביתה. כל החיילים רוצים זאת, ויוצאים למענם לקרב. צה"ל תמיד היה המקום שבו כל המחלוקות נשארות בצד – זו תמצית קיומו ויכולתו לפעול עבור ביטחוננו. בגדוד המילואים שלנו נלחמים יחד דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, תושבי שומרון ותל-אביב. אנחנו רבים, מתווכחים, חולקים דעות שונות, אבל כשנשמעת הפקודה אין בינינו שום ויכוח, כולנו יוצאים קדימה. השלט הזה מאיים לשבור את הקסם הזה, לפורר את שמורת הטבע החיונית של המילואים ושל צה"ל בכלל.
הוא לוקח את המושג פקודה בלתי חוקית בעליל, מושג שצמח ממחוזות אפלים של שואה, מהמוסר היהודי שלנו, מהלקח שלא יעלה על הדעת שחייל יבצע פשע – ומשתמש בו במרחב פוליטי. זו לא חוצפה, זו פגיעה ישירה בביטחון הלאומי.
ביום שבו צה"ל יפסיק להיות של כולם לא יהיה כאן צה"ל. אם יתחילו לדבר על חיילי ימין וחיילי שמאל לא תישאר מדינה להגן עליה
ביום שבו צה"ל יפסיק להיות של כולם לא יהיה כאן צה"ל. אם יתחילו לדבר על חיילי ימין וחיילי שמאל לא תישאר מדינה להגן עליה. החיילים לא נשבעים אמונים לממשלה כזו או אחרת, אלא למדינת ישראל. ברגע שמפרקים את זה – מפרקים את יסודות הבית המשותף.
אין לי בעיה עם ויכוחים פוליטיים – להפך, זו הדמוקרטיה במיטבה. אפשר וראוי להפגין, לכתוב, לצעוק, להיאבק. אבל יש גבול אחד ברור, את הצבא לא מערבים, את החיילים לא גוררים. השלט הזה אולי נועד לשרת מסר פוליטי, אבל בפועל הוא פוגע בלב הקונצנזוס הלאומי האחרון שנשאר: צה"ל הוא של כולנו.
דוד בן ציוןכל מי שאכפת לו מהמדינה הזו, מכל צד של המפה, חייב לשים לזה גבול. אל תשתקו מול שלטים כאלה. הילדים שלנו שיושבים בבית כשהאבות שלהם במילואים צריכים לראות משהו אחר על הדרך לבית הספר: "צאו בשלום העם מאחוריכם", "מצדיעים לכם ומעריכים את הקרבתכם עבורנו". לא את הציניות של הפוליטיקאים, אלא את ההבנה שהחיילים שלהם מחוץ לתחום. הילדים שלנו צריכים לדעת שגם אם יש ויכוחים קשים במדינה, יש ערך אחד שלא נוגעים בו – והוא החיילים ששומרים על כולנו. הם צריכים לראות שלטים שמחזקים ומעודדים, ולא כאלה שמבקשים להפוך אותנו לכלי משחק. ביום שבו נאבד את ההבחנה הזו נאבד גם את התקווה לילדים שלנו שיגדלו כאן במדינה בטוחה חזקה ומאוחדת. ואם נאבד את התקווה הזו, נאבד את עצמנו.
