התמיכה בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים אינה אנטישמיות. הרי גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וישראלים רבים – בעבר יותר מ-50 אחוז, עכשיו פחות – תמכו בהסדר הזה. צריך רק להזכיר שאלה היו הערבים שדחו גם ב-1937 וגם ב-1947 את הצעות החלוקה. הם דיברו על השמדה ויצאו למלחמה. אבל מדינה הם לא הקימו, למרות שבמשך קרוב לשני עשורים הייתה ישראל על גבולות 1967. הם לא רצו מדינה לצד ישראל. הם רצו מדינה במקום ישראל.
בעקבות הסכמי אוסלו היה נדמה שנפתח פרק חדש. אהוד ברק, כראש ממשלה, הציע לפלסטינים מדינה בוועידת קמפ דייוויד בקיץ של שנת 2000. ערפאת אמר לא. ביל קלינטון הגיש להם הצעה משופרת למדינה בסוף אותה שנה. שוב הם אמרו לא. ב-2008 הציג אהוד אולמרט הצעה דומה. הפעם זה היה אבו-מאזן שאמר לא. ב-2014 אלה היו ג'ון קרי וברק אובמה שהציעו מדינה. ובשנת 2020 זה היה חזון השלום של דונלד טראמפ. נתניהו, אגב, אמר כן לשתי ההצעות. הפלסטינים התמידו בפזמון החוזר ואמרו לא.
כדי להבין מדוע היוזמה המחודשת של מנהיגי המערב, מקרון, סטרמר ואחרים היא נסיגה לאחור, צריך להזכיר שבשנת 2000, לפני רבע מאה, רבות ממדינות ערב הכירו, לראשונה, בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. מדינה פלסטינית ומדינה יהודית. בנדר בן סולטן, שהיה אז השגריר הסעודי בוושינגטון, לחץ על ערפאת: "אם תגיד לא, זו לא תהיה טרגדיה. זה יהיה פשע". ערפאת יצא מאותה פגישה לבית הלבן – ואמר לא. זה קרה שוב בשנת 2002, כאשר יוזמת השלום הסעודית לא כללה את הפנטזיה של "זכות השיבה". אבל בלחץ מדינות הסירוב, היוזמה עברה שינוי, הפכה ל"תוכנית השלום הערבית", שהיישום המעשי שלה היה מוביל לחיסול מדינת ישראל, על ידי "זכות השיבה".
האם מנהיגי מדינות המערב למדו משהו? מה שקרה בעצרת האו"ם לפני עשרה ימים ומה שעומד לקרות הערב, דווקא בערב שבו כל היהודים בעולם חוגגים את ערב ראש השנה – מוכיח שהם לא למדו שום דבר. הם בחרו בדרך הגרועה ביותר, של הענקת פרס לסרבנות. ומדוע חמאס מברך? בגלל שתי סיבות. ראשית, משום שהיוזמה הזאת היא פועל יוצא של טבח 7 באוקטובר. הנה, האלימות הרצחנית משתלמת, אומר עכשיו חמאס. ושנית, משום שביוזמה המתחדשת יש הכרה בפנטזיה של "זכות השיבה". מדינות המערב הצטרפו לחזית הסירוב של מדינות ערב. זה בדיוק מה שמופיע בהחלטת עצרת האו"ם לפני עשרה ימים. וספק אם תהיה שלילה של הדרישה הזאת בהכרזה הצפויה הערב. כלומר, מדובר בכניעה מוחלטת לקו הרדיקלי של חזית הסירוב וחמאס.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאחרי 7 באוקטובר חלה עוד תפנית. גם ישראלים רבים שתמכו בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – הפכו להרבה יותר ספקניים. הרי רוב הפלסטינים תמכו ותומכים בחמאס. האם מקרון היה מסכים להקמת ישות ג'יהדיסטית באלזס לורן? האם סטרמר היה תומך במדינה כזאת בוולש? מתברר שרבים מהאירופאים דווקא מבינים שיש בעיה. לפי סקר שפורסם השבוע בצרפת, 71 אחוז מתנגדים ליוזמת מקרון. בבריטניה פורסמו בימים האחרונים שני סקרים. לפי הראשון, רק 44 אחוז תומכים. לפי השני, שערך "הטלגרף", קרוב ל-90 אחוז מתנגדים.
הבעיה אף פעם לא הייתה הכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים או בהכרה במדינה פלסטינית. היא הוענקה שוב ושוב. הבעיה הייתה ונותרה הכרה בזכות ההגדרה העצמית של היהודים. חלק ממדינות ערב כבר היו מוכנות להכרה כזאת. אבל מקרון וסטרמר עוקפים אותם מהכיוון הרדיקלי והפרו-חמאסי. והיוזמה של מקרון, סטרמר ואחרים, שאין בה תנאים מוקדמים, שאין בה הכרה מפורשת במדינה יהודית, שאין בה שלילה מפורשת של הפנטזיה לחיסול ישראל שקרויה "זכות שיבה" – מחזקת רק ואך ורק את הסרבנות הפלסטינית. כך לא מקדמים שלום ופיוס. כך מחסלים את הסיכוי לשלום.
פורסם לראשונה: 00:05, 22.09.25
