בחיל וברעדה אנחנו שואלים השנה, מה טומנת לנו השנה הבאה? חוששים לדעת מה התשובה. כך חוזר ראש השנה לבסיס המקורי של יום הדין. פחות הסתערות על עגלות הסופר, פחות מתכונים ורושם קולינרי. יותר חג של חשבון נפש ומבט קדימה. מחנק בגרון. תחושת אשמה לשמוח. וחרדה, כי שוב ושוב עולה המוות בחלוננו.
"זכור ברית אברהם ועקדת יצחק והושיענו למען שמך", אנחנו אומרים בתפילת נעילה ביום כיפור. כמה עקדות נעקדו לפניך, ריבון העולמים, בשנה הזאת? כמה יתומים, אלמנות, הורים שכולים נוספו. כמה עדיין לא הובאו לקבר ישראל. כמה נלחמים על חייהם במנהרות.
בכל שנה אני מגיעה אל החג הזה באימה ופחד. השנה האימה עוצמתית יותר. "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין. לפקוד על צבא מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין". פסוקי תפילת "ונתנה תוקף" כל כך אקטואליים. מי לא יזכה בדין? מי יחיה ומי ימות? שואלת התפילה.
איך שומרים על תקווה?
רק בחודש האחרון נפלו 12, שישה מתוכם בשבוע האחרון. מייצגים את כל עדות ישראל. את כל המגזרים. שבר בת עמי. איך ממתיקים את גזר הדין באווירת הפחד הזאת? איך שומרים על תקווה? איך מזכירים לנו עד כמה אנחנו עם אחד? שאי-אפשר לשבור אותנו?
ואז התגלגל אליי סיפורו של עמיחי שינדלר, תושב כרם שלום, שבעקבות הפיצוץ שספג בהגינו על דלת הממ"ד בביתו בשמחת תורה לפני שנתיים, הציל את אשתו וששת ילדיו. גם הוא ניצל מהטבח אך שילם מחיר כבד. נפצע קשות ואיבד חלקים ניכרים משתי ידיו. בעודו מאושפז כשזרם גדול של מבקרים נוהר לבקרו, נקב בשמו של ראש ישיבה חסידי שפגש שנים אחדות קודם לכן, כמי שהיה רוצה לראות. הרב שאול אלטר, ראש ישיבת "פני מנחם" ובנו יבלח"א של האדמו"ר המנוח מגור, הרב פנחס מנחם אלטר זצ"ל.
הבקשה הועברה לרב אלטר, וימים ספורים לאחר מכן הגיע הרב החסידי לבקר את עמיחי, בן יישוב של כיפות סרוגות. ביקור שפתח מסכת שיחות וקשרים הנמשכת גם אחרי השחרור מבית החולים וממרכז השיקום. לאחרונה נדהם הרב מהשאלה שהציג לפניו עמיחי, לאחר שקיבל במתנה תפילין של "רבנו תם" (תפילין הכתובות בסדר שונה של ארבע הפרשיות, להבדיל משיטת רש"י המצויה בתפילין שכל מניח תפילין משתמש בהן. מהדרין, מעטים יחסית, מניחים שני זוגות תפילין מדי יום בשתי השיטות). "האם עליי לברך ברכת 'שהחיינו' כמקובל על פריט חדש, בעת הניחי את התפילין של 'רבנו תם'?" שאל.
מול החרדה מהאיומים הצולפים בנו מכל עבר, מול הפילוג העכור בתוכנו, מתוסכלת משגיאות הזויות שאנחנו עושים במו ידינו, בחרתי בדרך אמונה
צעיר שידיו נקטעו, שהנחת תפילין מסוג אחד מהווה עבורו משימה מאתגרת וקשה, והנה הוא מעוניין בהנחת שני זוגות. ראש הישיבה לא הסתיר את התרגשותו. בכך לא הסתיים הסיפור. הרב הזמינו לביתו כדי שיוכל להניח את התפילין המיוחסות אשר שימשו את סבו, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר זצ"ל, שאותן ירש הרב שאול אלטר מאביו. האחרון, הסביר, היה מניח אותן רק פעמיים בשנה. הוא עצמו לא הניחן מעולם. "צריך להיות בעל מדרגה גבוהה כדי להניח תפילין אלו", הסביר הרב אלטר לעמיחי. "ואני לא שם. אתה כן".
כמה גיבורי רוח חשפה המלחמה הזו בכלל והשנה האחרונה בפרט. כמה מפגשים מגשרים, כמה אחוות רעים, כמה מסירות נפש בכל המגזרים. של מחרפי חייהם בעזה, בלבנון, באיראן ובקטאר. של שבויים ששמרו על יהדותם במנהרות עזה, ורק יצאו מהגיהינום וכבר נרתמו למלחמה על פדות עמיתיהם. של בחורי הישיבות שממלאים בנחישות את היכלי הישיבות ודבקים נחושים בלימוד התורה למרות הגידופים, הבוז והרדיפות. של ניצולי שואה שלא האמינו שיחוו שוב את אימת איומי ההשמדה, יאבדו צאצאים והם נחושים להמשיך לחיות בארץ ישראל. "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי", כתבה החורף אגם ברגר שורדת השבי וריגשה עם ועולם.
שושונה חןצילום: יובל חןמול החרדה מהאיומים הצולפים בנו מכל עבר, מול הפילוג העכור בתוכנו, מתוסכלת משגיאות הזויות שאנחנו עושים במו ידינו, בחרתי בדרך אמונה. ואין לי אלא להתפלל ולאחל שיהי רצון שביום הדין יראה אותנו הקב"ה, שופט כל חי, בעיניים של אב רחמן, ישקול את זכויותינו, יתעלם מפגמינו הרבים, וכמאמר ישעיהו הנביא: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם. ששון ושמחה ישיגון ונס יגון ואנחה". ושנזכה לשנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.
