אחרי ההלם והעצב הראשוני על מה שקרה ב-7 באוקטובר, הייתי, יחסית לאחרים, אופטימי לגבי העתיד. ראיתי את היופי בישראלים שמתאחדים בעת צרה, מתנדבים האחד למען השני, ומוכנים להקריב את עצמם למען מלחמה שנראה שאין צודקת ממנה. גם העולם הנאור תמך בנו, והעם היהודי, לכל גווניו כמעט, התאחד בכל רחבי העולם. הערכתי שישראל תצא למלחמה בת כמה חודשים שבסופה צה"ל יכריע את חמאס עד שלא יהיה יותר איום משמעותי; במקביל קיוויתי שהפלסטינים עצמם יתנערו מאכזריות חמאס, ובתום המלחמה יודיעו שהם מבקשים פיוס עם מדינה מפורזת, ללא צבא ובלי חמאס, ואז ישראל, לאחר שהכתה את עזה, תנצל את ההזדמנות להציע משא ומתן.
רוב האנשים סביבי היו אז ספקנים, שרויים בטרגדיה של 7 באוקטובר. והנה, באיחור ניכר, בחלוף שנתיים, אבל עדיין מוטב מאוחר מאשר לעולם לא – פרק נכבד בתחזית האופטימית שלי כבר נמצא לנגד עינינו: חמאס הוכה אנושות והודיע שיוותר על השלטון בעזה. נשיא הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, נאם בפני כל העולם והתחייב שחמאס לא יהיה שותף לשלטון, שפלסטין תהיה ללא צבא ותחיה לצד ישראל בשלום, גינה את 7 באוקטובר ודרש את השבת החטופים. גם רוב מדינות העולם שהכירו במדינה פלסטינית התנו את תמיכתן בכך שהרשות תעבור רפורמות, כולל במערכת החינוך, והמדינה לא תקום בלי להיענות לדרישות הביטחון של ישראל. למעשה, מה שקרה בשבוע האחרון בזירה הדיפלומטית הוא-הוא הניצחון המוחלט. הערכתי שכך יהיה משום שההיסטוריה הוכיחה כי במקרים רבים פיוס מושג לאחר ששני הצדדים הוכו והכו. כך, למשל, מלחמת יום הכיפורים סללה את הדרך לשלום עם מצרים.
כדי לקבל את החטופים צריך לסיים את המלחמה, ואם נתניהו לא מוכן לסיים עד שלא נחסל כל אחד מאלה שעדיין מסתתרים בעזה – המלחמה לא תסתיים
וגם השבוע שחלף יכול היה להיות פריצת דרך. אבל לשם כך דרושה הנהגה אמיצה, משני הצדדים, כפי שהיה בשעתו עם בגין וסאדאת. למרבה הצער, ההנהגה הישראלית – לכל גווניה, לא רק נתניהו – מסרבת לדבר אלינו בכנות, ולהתייחס לנאום אבו-מאזן כעמדת פתיחה מעולה למשא ומתן. הטרנד המשונה הוא לטעון בילדותיות שחזון שתי המדינות בלי חמאס הוא בעצם "פרס לחמאס". מדוע? הרי חמאס מודר מהשלטון ומוקע בפומבי על ידי נשיא הפלסטינים. מה גם שהתוכנית היא להקים בעזה שלטון פלסטיני מגובה במדינות ערב שיהיה מחויב לאסוף את הנשק שנותר בידי חמאס. מדוע הצעה כזו היא פרס ולא עונש לחמאס? אין לכך שום תשובה טובה. גם טראמפ התקשה להשיב, למעט האמירה שאנו רוצים את החטופים. אבל זה הרי ברור. לפני כל משא ומתן עלינו לקבל את החטופים. זה לא סותר את התוכנית לפיוס.
אבי שילוןאבל כדי לקבל את החטופים צריך לסיים את המלחמה, ואם נתניהו לא מוכן לסיים עד שלא נחסל כל אחד מאלה שעדיין מסתתרים בעזה – המלחמה לא תסתיים. וזה טיפשי, ועצוב, כי הדגל הלבן של חמאס כבר הונף, פשוט צריך להניע את התהליך המדיני כדי להחליפו. ישראל גם שוכחת שכדי לסכל 7 באוקטובר נוסף, חשוב יותר למנוע מצב שבו הדור הבא בעזה יחפש לנקום על מה שעשינו שם – ואז אנחנו נבקש להגיב, וחוזר חלילה – מאשר להתעקש להישאר עוד 500 מטר בתוך הרצועה. 7 באוקטובר לא היה רק אסון – הוא היה גם הזדמנות. ולמרבה הצער, ניצחנו במלחמה, אבל אנו מפסידים הזדמנות לשינוי אמיתי של פני המזרח התיכון.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.25
