השער שפירסם מגזין "האקונומיסט" בשבוע של ראש השנה עגום במיוחד. הכותרת שנבחרה היא "כיצד ישראל מאבדת את אמריקה", ובאיור השער דגליהן של שתי המדינות נפרמים ומתרחקים זה מזה. אני מסתכל על השער ומחייך. שערים של "האקונומיסט" לא מתיישנים טוב, והנבואה, ובפרט נבואת חורבן המופנית כלפי ישראל, ניתנה לשוטים.
רק לפני שנה וחצי – הרבה לפני הביפרים, חיסול נסראללה ומלחמת 12 הימים נגד איראן - פירסם אותו "האקונומיסט" שער קודר שהפך למפורסם. תחת הכותרת "ישראל לבד" (Israel Alone) נראה דגל בודד על מוט שמתכופף בפני סופת אבק, והוא כמעט ונתלש. במארס, כמעט שנה אחרי אותו שער, שוב כיכבו דגלי כחול-לבן על השער אבל הפעם זקופים ובטוחים, נטועים על גבעות ירוקות.
1 צפייה בגלריה
yk14527585
yk14527585
ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר
(צילום: AFP/Toby Melville POOL)
תחת הכותרת החמוצה "ההיבריס הישראלי" נאלץ המגזין, הנחשב לאחד החשובים בעולם, להודות כי מבול ההצלחות המבצעיות הוביל לשינוי עמוק וחיובי במעמדה הבינלאומי של ישראל. התמורה החיובית הזו השאירה אצל הכותב טעם מר בפה, וכדי לאזן אותו הוא מתנבא כי הפעלתנות שהובילה להצלחה, תוביל בעתיד להסתבכות מחודשת.
השער השלישי מרוח כרגע על שולחני, ואני יכול כבר ממש לטעום את השער הבא בעניינה של ישראל במלחמה - מתוק כתפוח בדבש, אופטימי, מרומם ומבשר על מזרח תיכון חדש, מחובר, שלו, שישראל כמעצמה משגשגת בטבורו. הזיה? פנטזיה? לא, תרחיש סביר ומתבקש לאור הנעשה אצלנו ובעולם.

הכל דיבורים

בתחילת אוקטובר 2023 עמדה ישראל בפני הסכם שלום אזורי היסטורי. כל השחקנים חשו בכך. בעזה, ציין סינוואר בפגישה עם צמרת חמאס כי נדרשת "פעולה יוצאת דופן" כדי למנוע נורמליזציה שתדחוק את המאבק הפלסטיני לשוליים. בתל-אביב, הכין את עצמו מלון מכובד לכנס חגיגי וחשאי למחצה, שיפגיש - בשבוע השני של אוקטובר, זה שאחרי השבת של שמחת תורה - בין ישראלים ובכירים סעודים, בהם מנהל קרן העושר של הממלכה.
טבח 7 באוקטובר טרף את הקלפים. הכנס בוטל, ואיתו נגוזו חלומות השלום. אלא שבניגוד למה שסיפרו לכם "האקונומיסט" ודומיו, המזרח התיכון החדש לא מת. אפילו לא הוקפא, הוא פשוט עבר מכנסים נוצצים וחלומות על אקזיטים משותפים למצב מלחמה. למציאות שבה מעשים חזקים וחשובים בהרבה ממילים.
בעוד ישראל מפציצה באיראן, מחסלת את תשתית החיזבאללה בלבנון ואת התשתיות של החות'ים בתימן, הסעודים שיבשו כטב"מים איראניים ואיפשרו לישראל להשתמש במרחב האווירי שלהם
במהלך השנתיים שחלפו מאז, ישראל וערב-הסעודית לוחמות באותם יריבים באמצעים שונים, ומשתפות פעולה בשקט מאחורי הקלעים. בעוד ישראל מפציצה באיראן, מחסלת את תשתית החיזבאללה בלבנון ואת התשתיות של החות'ים בתימן, הסעודים שיבשו כטב"מים איראניים ואיפשרו לישראל להשתמש במרחב האווירי שלהם; הם תומכים פומבית וכספית בשלטון האנטי-חות'י ומאיימים על לבנון כי לא יסייעו לממן את בנייתה מחדש ללא פירוק סופי של החיזבאללה מנשקו.
לצד שיתוף הפעולה והאינטרסים המתואמים, מקפידים הצדדים, ובעיקר הסעודים, על חזית פומבית קרה. בספטמבר הקודם הודלף למגזין "האטלנטיק" כי מוחמד בן סלמאן הודה בפני מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן כי "אותו אישית הסוגיה הפלסטינית בכלל לא מעניינת". אלא שחוסר העניין הזה לא הפריע לערב-הסעודית לצייר את עצמה כמגינה הראשית של הפלסטינים - וכך, ערב ראש השנה היא הובילה יחד עם צרפת קמפיין דיפלומטי להכרה במדינה פלסטינית.
ערב-הסעודית מצהירה כי בראש מעיניה דאגה לעזה ותמיכה בפלסטינים, אך בעולם המעשה היא נלחמת איתנו כתף אל כתף על עיצוב המזרח התיכון. שיתוף הפעולה הזה, שהוא טבילת אש של ברית אסטרטגית שהייתה קיימת ב-6 באוקטובר רק בתיאוריה, חשוב בהרבה מהכותרות, ההצהרות והגינויים הנשלחים לתקשורת ולאו"ם. בחודש, בשנה או בעשור שאחרי המלחמה, היא צפויה להגשים את הסיוט של סינוואר.

אירופה למתקדמים

מצבה של ישראל צפוי להשתפר לא רק במזרח התיכון, אלא גם באירופה. ערב ההכרזה הבריטית על תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, פירסם "הטלגרף" סקר מקיף שהראה כי קרוב לתשעה מתוך עשרה בריטים מתנגדים להכרזה של ההנהגה שלו. חוסר ההסכמה המוחץ של הבריטים עם המנהיג שלהם, איננו נקודתי. למעשה, קיר סטארמר הוא סוג של ג'ו ביידן פוליטי. כמו ביידן, סטארמר לא רק שאינו פופולרי, אלא שהוא מייצר ריאקציה שתוביל לעליית ימין חדש ולא אפולוגטי.
על פי סקר YouGOV מסוף אוגוסט, רק אחד מכל חמישה בריטים רוצה לראות את סטארמר ממשיך בתפקיד, בעוד אחד מכל שלושה בריטים היה מעוניין כי נייג'ל פראג', מעין טראמפ בריטי, יהפוך למנהיג של בריטניה
ב-9 בספטמבר פירסם "הגרדיאן", סוג של "הארץ" בריטי, מאמר תחת הכותרת "כיצד הפכו סקרי הפופולריות של סטארמר לגרועים ביותר במערב". על פי סקר YouGOV מסוף אוגוסט, רק אחד מכל חמישה בריטים רוצה לראות אותו ממשיך בתפקיד, בעוד אחד מכל שלושה בריטים היה מעוניין כי נייג'ל פראג', מעין טראמפ בריטי, יהפוך למנהיג של בריטניה. במאמר מתחילת השבוע כינה "הניו-יורקר" את עלייתו של פראג' לשלטון "בלתי נמנעת".
גם מקרון, חבר אחר של הפלסטינים, הוא גופה פוליטית. ערב ההכרזה על המדינה הפלסטינית עמד שיעור התמיכה בו על שיא שלילי של 17% - אחד מכל שישה צרפתים בלבד שמח לראות אותו בתפקיד. בגרמניה פורסם באוגוסט האחרון סקר שהכתיר לראשונה את מפלגת הימין החדש "אלטרנטיבה לגרמניה" כמפלגה הפופולרית ביותר במדינה, עם 26% תמיכה אל מול 24% לנוצרים הדמוקרטית - מפלגת הימין "המסורתית".
למעשה, החודש הייתה הפעם הראשונה שבה מפלגות ימין חדש הובילו בסקרים בכל שלוש מדינות מערב-אירופה המרכזיות: גרמניה, צרפת ובריטניה. אנחנו רגילים לראות את אירופה כיבשת שהתאסלמותה גורמת לה להפנות לנו את הגב, אלא שלמעשה, הזעם והטלטלות הפוליטיות שיצר משבר ההגירה המוסלמי צפויים להפוך אותה לחברה טובה הרבה יותר של ישראל.
אזרחי אירופה עייפים, כועסים וחוששים מערעור הביטחון האישי שלהם בשל הגירה מוסלמית לא מבוקרת. כל סקר שמתפרסם מחזק את ההכרה בכך שהם צפויים להחליף בשנים הקרובות את האליטה הכושלת והפרוגרסיבית שלהם בהנהגה חדשה וביקורתית הרבה יותר כלפי האיסלאם הרדיקלי, וחיובית יותר כלפי מי שמצוי בחזית המאבק בו.

השער הרביעי

ערב ראש השנה ניצבה ישראל בפני מבול של הצהרות, גינויים ושערים, שעשויים לרפות את רוחנו. אלא שבטווח הארוך כל אלו ייזכרו כלא יותר מכאבי גדילה של אומה התופסת מקום מרכזי ובטוח יותר מעל בימת העולם. השער הרביעי של "האקונומיסט" כבר מצייר את עצמו, כל מה שצריך זה להתאזר בסבלנות, באורך רוח ובהכרה של ערך עצמנו. שנה טובה.