זהו סבב שני של ימים נוראים בצל מלחמה, וחוץ מחשבון הוצאות שמן לטובת טיסות של שרינו אל מעבר לים, אף חשבון נפש לא נראה באופק. מי שבנה על עשר היממות שיוקדשו בממשלה לתשובה שלמה ולהכרה בחטאים מסוג הפקרה עלול לגלות שהוא עומד לבד מול ארון קודש ריק, מהסיבה שגם 1,000 ימים כאלה לא יעזרו למי שלא הבין את זה כבר בסבב הראשון. בתום שלוש שנים של לחימה – אחת בתוך העם ושתיים נוספות מול אויבים ב-7 חזיתות – הקואליציה של נתניהו הוכיחה שהיא לא מתכוונת להיכנע לתכתיבים כמו מציאות שבה ישראלים גוססים מרעב למוות ומשמשים מגן אנושי למחבלי חמאס.
נוכחותו הקודרת של 7 באוקטובר מסרבת לעזוב, ואלפי קורבנותיו – מתים וחיים – הולכים בינינו במבט שואל, מחפשים את התור הארוך לקבלת ואוצ'ר של אמון, מנסים להחזיר לעצמם את הרצון לחיות ולהשתקם על אף הפיתוי להרים ידיים מול מדינה שלא מעוניינת להקים ועדת חקירה ממלכתית, שלא לדבר על רשות מיוחדת לטיפול בעשרות אלפי הפצועים בגוף ובנפש שהצטרפו למעגל הגדל והולך.
אלא שמכל פשעיה, היטיבה הממשלה הזאת להשכיח מאיתנו את יכולת הסליחה הטבעית שהושרשה פה עשרות שנים, ונולדה מתוך אינטרס בריא לחיות יחד. כי כבר למדנו אילו מלחמות לבחור ואילו לשחרר לטובת שקט פנימי, תירגלנו דאגה לאיזון מתבקש בתוך אוכלוסייה שמורכבת מדתיים וחילונים, ביססנו הכלה לשונות המורכבת של חרדים וערבים, אמרנו יחד תהילים, צחקנו יחד בטיקטוק מאותו סרטון, נסענו לאותן חופשות בחו"ל, טיפסנו אחרי הצבא על אותו ההר בנפאל, קנינו את אותו הספר לפני הטיסה, שלחנו את הילדים לאותו בית הספר – אבל לא הצלחנו לסלוח לאלו מהצד השני.
אלה שאמנם עשו הפוך ממה שחשבנו שנכון ונהגו אחרת ממה שהיינו בוחרים, אבל הוכיחו יותר מפעם אחת שכוונותיהם מופנות לטובת הציבור הישראלי. שיכלו לנצל את הכוח, התפקיד והשררה שהופקדו בידיהם לרווחתם האישית אך העדיפו את טובת הדמוקרטיה ושלמות העם; שהפסידו נקודות במדד הפופולריות, אבל ניצחו במדד ההגינות; שנותרו מאחור, גוררים שליחות ציבורית ולא דוהרים קדימה כדי להגיע ראשונים. כמו מפכ"ל המשטרה דני לוי, שנכנס לתפקידו כפות בכתונת עם כיתוב "נאמן לשלטון", ותחת חשש כבד שיתקשה לשמור על עצמאות מול הבוס משולח הרסן בעל הנטייה המוגזמת לדפוק את הממסד – אבל כבר בשבוע הראשון לכהונתו הוכיח שהוא לא עונה על הציפיות של השרים, ואף פירסם הודעה רשמית שבה הבהיר כי הוא "מחויב לציית ולפעול על פי החוק". אחר כך הגיעו סימנים נוספים של נאמנות לשומרי הסף, הן בראיונות – כשנשאל באפריל האחרון האם יציית להחלטת בג"ץ וענה: "אנו שוטרי משטרת ישראל נילחם למען הדמוקרטיה עד טיפת הדם האחרונה" – הן בהנחיות שנתן לאנשיו, כמו איסור חמור לשוחח ישירות עם השר, שלצידו ענישה בהדחה, והן בהצהרות אגביות מהסוג שנתן בינואר האחרון כשהודה כי מאז שבן גביר עזב את הממשלה "אני לא בקשר איתו, והמשטרה מתנהלת באופן הכי מקצועי".
אמרנו יחד תהילים, צחקנו יחד בטיקטוק מאותו סרטון, נסענו לאותן חופשות בחו"ל, טיפסנו אחרי הצבא על אותו ההר בנפאל – אבל לא הצלחנו לסלוח לאלו מהצד השני
כמו ח"כ בני גנץ, שסופג בשבועות האחרונים מאז שקל שוב את האופציה לחבור לממשלת אחדות נחשול מזעזע של גידופי טוויטר מכל כיוון אפשרי. פוליטיקאי שמ-2020 לא אומר נואש בניסיון לחבר קצוות, נכנס בהתחלה מתחת לאלונקה הכבדה של הקורונה, ובהמשך מתחת לארונות המתים של טבח 7 באוקטובר, אבל לא מצליח לסיים את המסע בלי שברי מאמץ של טירון. רוצה כל כך להביא לסיום המלחמה ולהשבת החטופים, עד שמוכן לחטוף את ההצלפה הישראלית המוכרת שבוא תבוא בקלפי ותשלח אותו ואת אנשיו הטובים לירכתי ההיסטוריה.
כמו הרמטכ"ל אייל זמיר, שמונה בעיצומה של המלחמה על ידי דרג מדיני שמסרב לקחת אחריות, נחשד כקבלן הריסות של שר הביטחון ישראל כ"ץ, וסומן כמי שהגיע כדי להביא את הניצחון המוחלט אף שהוא יודע שזה רק שם קוד לשלטון צבאי בעזה ויפילו עליו את הפיקוח על בניית ההתנחלויות ברצועה. איש צבא שהוכיח כבר בשבועות הראשונים לתפקידו שאין לו בעיה לשלוח צווי גיוס לאברכים מעל הראש של החרדים, ובהמשך – לוחם נועז בשדות הקבינט שמעז להסביר ללא מורא למה הם מסכנים את חיי החטופים ולהציע חלופות צבאיות לפלישה, מתדרך בלתי נלאה שפועל להגברת המודעות בקרב הציבור בנוגע למלכודת שאליה צועדים חיילנו, ונביא בשער שמנסה לסרב פקודה אבל יוצא לבצע אותה בלב כבד אחרי שניסה הכל.
מרב בטיטוזה בסדר. מותר כבר לבקש סליחה גם מח"כ יאיר לפיד על זה שהדביקו לו על הגב דף של "שונא חרדים", מאריה דרעי שעודו לוחש על אוזנו של ראש הממשלה ומציל אותנו מפני עצות רעות מטעם נציגיו הרשמיים של משיח בן דוד, מח"כ דוד ביטן שעומד כחומה בצורה נגד מחרבי התקשורת הציבורית, משר הפנים הפורש משה ארבל שלא הבחין בין דם לדם, משר הרווחה הפורש יעקב מרגי שדאג לכל ציבור לפי צרכיו, ומכל מי שנפל קורבן למזימת השיסוי. זה זמן לסלוח, בלי לוותר או לשכוח רק לתרגל שוב את הדבר ההוא שידענו פעם לעשות.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.25
