במאמרו ל"ידיעות אחרונות" ערב ראש השנה טרח רה"מ הבריטי קיר סטרמר לנסות ולהסביר לציבור הישראלי, שלא בהצלחה יתרה, את השיקולים העומדים בבסיס הכרת ממשלת הלייבור במדינה פלסטינית. על קביעה אחת ויחידה במאמרו ניתן להסכים: יוזמת ההכרה של הממלכה המאוחדת, לאחר עשורים רבים של התנערות עקבית מיוזמות חד-צדדיות, אכן מעוררת כעס רב בציבוריות הישראלית.
סטרמר מסתמן כמנהיג שוחר טוב, לעיתים טוב במובן הרע של המילה. הנאיביות האירופית, הרחוקה אלפי קילומטרים מהשכונה הקשוחה בעולם המכונה לפרקים המזרח התיכון, נוכחת כמעט בכל פעולה של ממשלתו בעת הזו, מבית ומחוץ כאחד. למי מאיתנו המבקר ברחובות לונדון, התחושה המחלחלת של אובדן המרחב הציבורי הבריטי לגורמים העוינים את התרבות והמורשת של הממלכה היא לא עניין של מה בכך: קו אפל מחבר בין מדיניות ההכלה הבריטית בזירה הבינלאומית, לבין הסכנות הנשקפות לעתיד בריטניה מבית. מרבית אזרחי הממלכה, אגב, מבינים זאת, ולפי סקרים שנתפרסמו לאחרונה מרביתו המכרעת של הציבור הבריטי מתנגד להכרה במדינה פלסטינית. זהו רק עוד ביטוי לביקורת הגואה כלפי ממשלת הלייבור, בשלל נושאים, לרבות בתחום מדיניות ההגירה.
במאמרו, שמזכיר יותר את העידן שלפני 7 באוקטובר מאשר לאחריו, סטרמר מתעקש להתעלם מתמורות היסוד הדרמטיות שחלו בסכסוך הישראלי-פלסטיני ומנסה לשרטט מציאות חדשה בכלים ישנים - הצעה שדינה להיפגש בעוצמה בקרקע המציאות. כך, רה"מ הבריטי חוטא באופן יסודי בשרטוט המדינה הפלסטינית, לפחות בשלושה מישורים. האחד, בקביעה שחמאס יסולק מן הזירה הפלסטינית ולא יוכל להתמודד בבחירות - ניסיון מאולץ לנרמל את החברה הפלסטינית, שאיננה בשלה לכללי המשחק הדמוקרטיים, אגב משאלת לב אירופית לדחיקת גורמים קיצוניים. זאת, בעוד שהאתגר המהותי טמון בעובדה שחמאס קנה אחיזה רחבה בציבוריות הפלסטינית, ברצועת עזה וביהודה ושומרון.
השני, סטרמר קובע כי המדינה הפלסטינית תפורז. זוהי קביעה פנטסטית, לכאורה פרו-ישראלית, הלקוחה יותר מתחום מדעי המדינה האירופיים מאשר מהמציאות המזרח תיכונית הנושכת. מעבר לעובדה כי אתגר הפירוז בשטח עוין הוא בבחינת משימה בלתי אפשרית (ודי להתרשם מהמתחולל ברצועת עזה כדי להבין), הרי שפירוז איננו אך עניין סימטרי של טנקים ומטוסים, כפי שמציע סטארמר: לוחמת גרילה, על האמצעים העומדים לרשותה, ובמוקד הטרור הרקטי - אינה עניין ל"פירוז", אלא לשליטה ישראלית מוחלטת על המעברים בדרך לאותה מדינה פלסטינית, כמו גם חופש הפעולה בשטח עצמו - לא בדיוק מצע מאפשר למדינה פלסטינית עצמאית וריבונית.
השלישי, אולי הטיעון האומלל ביותר, הוא הקביעה כי ההכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לטרור, וכי לונדון פועלת להמשיך ולהוקיע את חמאס בזירה הבינלאומית. די לצפות במחולות חמאס תחת כל עץ רקוב, כדי להבין עד כמה אמירה זו היא פארסה של ממש. כפי שהוערך מעל שורות אלה, "ספטמבר השחור" הפציע.
אבי כאלוצילום: אלוני מורמשאלת הלב האוטופית של רה"מ סטארמר ראויה אולי לדיון, אך איננה אפשרית בשטח מהיבטים רבים, שקצרה היריעה מלהרחיב בהם. על סגנון משפטו האלמותי של שדרן הספורט הנודע יורם ארבל "ככה לא בונים חומה", הרי ש"ככה לא בונים מדינה". ודאי לא מדינה שאין יסוד בריא ואיתן בבסיסה, שיוכל לאפשר את הקמתה, כמו גם את יציבותה ותפקודה כישות מדינית עצמאית שנים קדימה, לפתח גבולותינו הצרים מלהכיל.
הציפייה להקמתה של מדינה פלסטינית בעתיד הנראה לעין מעידה בעיקר על היעדר הבשלות הרעיונית באירופה לדיון ביקורתי בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעידן שלאחר 7 באוקטובר, ובאותה נשימה - מהווה כישלון היסטורי מהדהד המצטרף לשורת מחדלים, שיחתמו את מורשתו של רה"מ נתניהו.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.25
