נוי אביב, שנרצחה בידי מחבלים בפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר, הייתה בבת עינה של סבתה רחל. נוי, ילידת אבן-יהודה, בת 29 במותה, עברה לאילת כמה שנים לפני הטרגדיה. היא עבדה בבית ספר כמורה לאנגלית והייתה אהובה ונערצת בקרב תלמידיה. מאז מותה כואבת רחל את היעדרה בכל יום מחדש. "נוי תמיד הייתה קשורה אליי ואל בעלי. היא הייתה ילדה מיוחדת", מספרת הסבתא, שתציין בקרוב יום הולדת 80.
רחל, סבתא של נוי אביב, בפינת ההנצחה לזכרה
(צילום: עידו ארז)
"לפני שהיא נקברה רציתי לזהות את הגופה שלה, לראות אותה בפעם האחרונה ולהיפרד ממנה. תמיד פחדתי מדברים כאלה, אבל ממנה רציתי להיפרד, לנשק אותה ולומר לה שלום. לצערי, לא יכולנו לעשות את זה, אבל כל ההלוויה עמדתי ליד הגופה שלה וליטפתי אותה. זה היה הרגע האחרון שלי איתה", היא מתארת.
הקשר האחרון בין השתיים היה בשיחת טלפון ביום שישי, פחות מיממה לפני הטבח. "צילצלתי אליה ושאלתי 'נושה, מה שלומך?'. היא ביקשה לדבר עם סבא. הוא אמר לה 'תשמרי עלייך'. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו את קולה".
רחל מתארת נכדה שהפיצה סביבה אור. "היא הייתה נכנסת אלינו הביתה, שרה ורוקדת לכולם, עולה על כיסאות ומזמרת. איזו שמחת חיים הייתה לה", היא מספרת. "אצלי, מה שנוי רצתה היה קדוש. בתקופת הקורונה היא גרה אצלנו ונתתי לה כל מה שרצתה. היא אהבה את האוכל שלי, במיוחד את עלי הגפן. אם הכנתי והיא לא באה - תמיד שמרתי לה כמה מנות בצד. ועכשיו, במקום שהיא תדליק עליי נרות, אני מדליקה עליה".
מאז הרצח, סבתא רחל חיפשה דרך להרגיש קרובה לנכדתה. היא מצאה אותה בעמוד ההנצחה שהוקם לזכר נוי באתר ynet. "דפדפתי באינטרנט, הגעתי לדף שלה וראיתי שאפשר להגיב שם - אז התחלתי לכתוב", היא מספרת, "אני מרגישה צורך לדבר איתה, אז אני כל הזמן נכנסת לשם ומספרת לה מה עובר עליי, על המשפחה, על הצמחים בגינה שהקמנו לזכרה בשער אפרים, שם אנחנו מתגוררים, ועוד. דרך העמוד הזה אני שופכת את הלב שלי וממשיכה את הקשר איתה".
התקשורת עם נוי הפכה לטקס כמעט יומיומי. "אני עושה כל בוקר הליכה ומרגישה שהיא לידי", מודה סבתא רחל, "כשאני הולכת לגינה שלה, שהיא בעצם אתר שהקמנו לזכרה, אני מספרת לה הכל. כשאני מסתכלת על התמונה שלה שתלויה על הקיר בביתנו, תמיד נראה לי כאילו היא ממצמצת לעברי עם העיניים, כאילו שהיא רוצה לצאת מהתמונה ולדבר אליי".
לדבריה, "אין רגע שהיא לא בראש שלי. אני הולכת לישון איתה וקמה איתה. כל בוקר אני עוברת ליד בית הכנסת, מברכת את כל עם ישראל ואז הולכת אליה ויושבת שם איתה. פעם-פעמיים בשבוע אני משקה את הצמחים בגינה שהוקמה לזכרה, וגם בגינה שלי בבית יש פינה מיוחדת בשבילה. אני מסדרת, מנקה, שותלת, כאילו היא עדיין כאן".
"סבתא באתר שלך, מספרת לך הכול"
רחל הפכה את עמוד ההנצחה של נוי ב-ynet ליומן אישי. כמעט מדי שבוע היא כותבת שם הודעה חדשה - עדות לכאב, לגעגוע ולחיים שנמשכים. "נוי, נשמה שלי, כל יום יותר קשה, סבתא עצובה מאוד. סבתא כל בוקר יושבת באתר שלך, מטפלת בגינה שלך ומספרת לך הכול", כתבה באחת ההודעות. באחרת היא בירכה אותה בשבת שלום: "נוי, נכדה יקרה שלי, הייתי כבר באתר שלך, סיפרתי לך הכול. נשמה טובה, נכנסת לי ללב".
יש הודעות שבהן נרקמת תמונת חייה של נוי דרך עיניה של הסבתא. ביום ההולדת של נוי כתבה רחל: "היום 28 ביולי, היום הכי יפה בחיים שלי שעשית אותי סבתא, והיום הכי שחור שלי שרצחו אותך. הבאתי לך פרחים, ציפורי גן עדן כמוך, בכיתי המון עלייך כמו בכל יום". בהזדמנות אחרת היא שיתפה כיצד פלג, אחיה של נוי, יצא לגיוס כשהוא מחזיק את תמונתה: "הלך לגיוס עם התמונה שלך בגאווה, שכולם יראו איזו אחות מדהימה הייתה לו".
ברגעים אחרים היא מתארת את השגרה שנשארה לה, ואת הגינה שהקימה לזכר נכדתה: "כל יום אני נותנת מים לצמחים שלך. הכול פורח שם, כל הצבעים - ורק את לא שם. אני יושבת בגינה שלך, מספרת לך הכול, בוכה והולכת הביתה". ולעיתים היא מבקשת ממנה ישירות: "בואי עוד פעם, עיניים שלי. עד יומי האחרון אני אקרא את השם שלך".
כשהסבתא מקריאה את הדברים שכתבה בעמוד ההנצחה, ההתרגשות על פניה בולטת. "נוי, מלאך שלי את. סבתא כל היום חושבת עלייך, נשמה שלי. כל יום אני נותנת מים לצמחים שלך. הכול פורח שם, כל הצבעים, ורק את לא שם. אני יושבת כל בוקר בגינה שלך, מספרת לך הכול, בוכה והולכת הביתה. נשמה שלי, נוחי בשלום".
בטקסט אחר בעמוד ההנצחה כתבה הסבתא: "נוי, יקירה שלי, נשמה שלי, כמה את חסרה לי. אני נזכרת איך היית שמה את הראש על הברכיים שלי והייתי מרדימה אותך. אז בבקשה ממך, בואי עוד פעם, עיניים שלי. אוהבת אותך נשמה שלי. עד יומי האחרון אני אקרא את השם שלך".
כמו במשפחות שכולות רבות, המפגשים המשפחתיים, ימי שישי, החגים, הם זמנים מורכבים. "בכל פעם שהמשפחה אצלנו בבית, העיניים שלי מחפשות את נוי", אומרת רחל, "בשבעה, בארוחת שישי, פתאום אמרתי 'איפה נוי? תקראו לנוי'. שכחתי לרגע שהיא איננה. עד כדי כך היא בלב שלי. אני יושבת בסלון, מסתכלת על התמונה שלה ומתחילה לבכות. מהיום שהיא הלכה לא חזרנו לעצמנו, וגם לא נחזור עד הרגע האחרון שלנו".
בצוואתה אף הותירה הסבתא בקשה מיוחדת: "ביקשתי שביום שאלך יעבירו אותי קודם ליד האנדרטה שלה, ורק אז יקברו אותי", היא מסבירה, "נוי היא הלב שלי".
היא לא מפסיקה להזכיר את הנכדה - במשפחה, בשיחות עם שכנים, וגם עם זרים. דואגת שדמותה לא תישכח, שמשהו ממנה יישאר חי. "כל בוקר, כשאני בגינה שהוקמה לזכרה, חיילים עוברים, מתיישבים, שומעים על נוי", היא אומרת, "אני מספרת להם איזו נכדה מדהימה הייתה לי והם מחבקים אותי ומנשקים אותי. זה נותן לי כוח להמשיך עוד יום".
העמוד ב-ynet, היא אומרת, מאפשר לה להנציח לא רק את זכרה של נוי, אלא גם להביע את אהבתה אליה. "זה המקום שלי לדבר איתה", היא אומרת, "זה כמו חלון קטן שדרכו אני מתקשרת איתה, שולחת לה מכתבים, מתעדת עבורה את מה שקורה, וככה היא תמיד נשארת איתי".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.09.25
