בנובמבר 2012 הכירה העצרת הכללית של האו"ם ב"פלסטין" כ"מדינה משקיפה שאינה חברה". הימים היו ימי סוף מבצע עמוד ענן. אחת התומכות בהחלטה הייתה צרפת. מועד ההצבעה – 65 שנה בדיוק לאישור תוכנית החלוקה וההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל – הרגיש כמו אצבע בעין הישראלית. הסיקור התקשורתי עסק באירוע כמצופה. "גורמים מדיניים בכירים בירושלים" צוטטו מלינים על היעדר יוזמה מדינית מצד ישראל, וטענו ש"בגלל המלחמה בעזה העולם רוצה לחבק את אבו-מאזן". השגריר הישראלי באו"ם, רון פרושאור, הצהיר שמדובר ב"פרס על טרור שיוביל להסלמה". ובסביבת רה"מ נתניהו הסבירו ש"מדובר בהחלטה חסרת כל משמעות, כיוון שרק מועצת הביטחון של האו"ם יכולה לאשר הקמה של מדינה אמיתית". ההכרה היא "סמלית בלבד", הסביר אותו גורם.
אם זה מרגיש כאילו אנחנו חיים בלופ – זה לא מקרי. אותם תיאורים וציטוטים נלקחו לא מהעיתון של אתמול, אלא מלפני 13 שנה. את התוצאה כולנו יודעים. כעשור לאחר מכן, בפברואר 2021, הכיר ה-ICC ב"פלסטין" כחברה מלאה בבית הדין, בין היתר על בסיס אותה החלטה "סמלית". מכאן, נסללה הדרך להוצאת צווי המעצר המחפירים נגד נתניהו וגלנט. בסוף השבוע עשה ראש הממשלה את דרכו אל אותה העצרת בניו-יורק. נתיב תעופתו שונה לכאורה כדי לחמוק מאותם צווי מעצר, במקרה של נחיתת חירום באחת ממדינות אירופה. מה שנתפס כחסר משמעות אז, הפך למעשי מאוד.
למה זה רלוונטי לספטמבר 2025? כי להיסטוריה יש הרגל מגונה: היא חוזרת על עצמה. וראוי שנלמד ממנה. כמו אז, גם היום, הפלסטינים לא באמת חושבים שגל ההכרה הנוכחי יקים להם מדינה. ראיד ברגותי, פקיד ברשות הפלסטינית (כתוארו בעיתון זה באותם ימים), שאל בהתרסה בזמנו: "ומה יקרה מחר? שום דבר". כמו אז, גם היום, המדינות המכירות מונעות מבורות מדינית או מניסיון למרק את מצפונן על כישלונות אחרים בכלל. כדי להבין זאת, די להאזין לנאום נשיאת סלובניה, שקראה לעצור את "רצח העם" בעזה נוכח כישלון מניעת רצח העם ברואנדה. וכמו אז, גם היום, הצונאמי המדיני אינו סמלי בלבד. בטח לא ביחס לציבור הישראלי.
הקונצנזוס הבינלאומי בהשבת החטופים והסרת חמאס משליטה בעזה – עדיין קיים. במקום להיבנות ממנו, ישראל נתפסת גם כמי שמובלת מדינית בידי אחרים, וגם כמי שמחוללת בעיה צבאית להבדיל מפתרון שלה
בטורו בעקבות ההחלטה בסוף 2012, גרס איתן הבר המנוח כי בישראל החלו להפנים שהדרך למדינה פלסטינית "רצופה ניצחונות קטנים". ההכרה הנרחבת ב"פלסטין" ב-2025, בפרט בידי בעלות בריתנו הקרובות, מנכסת לפלסטינים לא מעט ניצחונות כאלה. היא מעניקה לגיטימציה להגברת החרם על ישראל. היא מעודדת את בידודה הכלכלי, התרבותי, האקדמי, הספורטיבי והתיירותי. היא מגבילה את חופש התנועה של הישראלים, ומעמידה אנשי כוחות ביטחון וחיילים בסכנת מעצר ברחבי עולם. היא פוגעת באיכות המותג שהוא נס – מדינת ישראל. היא מכרסמת בקשר עם העם האמריקאי, ולא פחות חמור – מערערת את הסכמי השלום (הרעועים ממילא) עם מצרים וירדן. את המחיר בכיס, בנפש ובאורחות החיים, אנחנו מרגישים כבר עכשיו.
משמעות פרקטית שאין לבטל כלאחר יד
אבל מוסר ההשכל מ-2012 הוא לא רק שגל ההכרה של 2025 הוא בעל משמעות פרקטית שאין לבטל כלאחר יד, אלא שליוזמה מדינית אין ממש תחליף. בימים שבהם נשיא ארה"ב מניח תוכנית ליום שאחרי, ישראל מוכרחה להתנתק מעמדת הצד לבוררות, ולחתור לעמדת הובלה פומבית יחד עם הבית הלבן. הטענה שדווקא זה מה שיקשה על מדינות אחרות להצטרף ליוזמה שכזו – ידועה ומוכרת, אבל גם מעט תמוהה. הקונצנזוס הבינלאומי בהשבת החטופים והסרת חמאס משליטה בעזה – עדיין קיים. במקום להיבנות ממנו, ישראל נתפסת גם כמי שמובלת מדינית בידי אחרים, וגם כמי שמחוללת בעיה צבאית להבדיל מפתרון שלה.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיתפיסת "הניצחונות הקטנים" שתיאר הבר מגלמת את ההבנה שהקרב המדיני והתודעתי מוכרע בנקודות, לא בנוקאאוט. בשבועות האחרונים הציבור הישראלי ניצב איתן, אבל חוטף לא מעט לפנים. ישראל לא יכולה רק לשיר שהיא "עדיין עומדת" כמו אלטון ג'ון. היא צריכה להכות חזרה וליזום, לא רק בשדה הקרב כנדרש, אלא גם בזירות נוספות.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר
פורסם לראשונה: 00:00, 28.09.25
