בתקופה האחרונה מתפרסמות במדיה וברשתות החברתיות התרעות רבות מפני "מזימה אפלה" שמתפתחת מכיוון מצרים: החל מהפרות בוטות של הסכם השלום, עבור דרך עיבוי מסיבי של כוחות צבא בסיני ללא תיאום עם ישראל, ועד להיערכות מואצת לקראת מערכה נגדה.
מבט ממוקד מעלה ממצא חשוד לגבי מקורות הדיווחים ומהימנותם. רוב העיתונאים והפרשנים (כולל "לשעברים" ביטחוניים) המתריעים מזוהים באופן מובהק עם הימין, והמקורות לניתוחיהם עמומים, ובעיקר נטולי הסתמכות על גורמים מדיניים וצבאיים רשמיים. מדובר בהדהוד מסר מדגם של "תיבת תהודה" שבמסגרתו כולם מצטטים את כולם בלי לתהות מהו המקור ומהי המהימנות של הדיווחים. מעלי ההתרעות מציגים עצמם לא פעם כמי שלמדו ומיישמים היטב את לקח 7 באוקטובר, ומגדירים את המצב הנוכחי בהקשר למצרים כ"קונספציה החדשה". רובם הגדול, אגב, לא הציג כל קול אחר ערב 7 באוקטובר, וחלקם אף הילל את ההסדרה בעזה והסביר שחמאס מורתע מישראל.
הדבר מחייב הדלקת נורות אדומות בקרב הישראלים, ולא בהכרח מפני מתקפה קרבה, אלא דווקא מכך שנעשה ניסיון מגמתי ליצור מתח בין קהיר לירושלים ממניעים חשודים. בהקשר הזה עולה תזכורת קריטית מהעבר הלא-רחוק שנוגעת לפרשת קטארגייט. לפי מה שדווח, קטאר שאפה לשפר את דימויה כמתווך מוצלח תוך הכפשת מצרים, ובמסגרת הזאת גם פעלה להפיץ מידע כוזב לגבי כוונות התקפיות של קהיר נגד ישראל. "דיווחים" כאלה, לרבות על אודות "תרגול תקיפה מצרית נגד הכור בדימונה", התגלו כפייק-ניוז, או "בישול" חומרים ישנים שתוארו כעדות להיערכות למערכה.
בפועל, אכן מידרדרים היחסים עם מצרים, בעיקר בעקבות חשש האחרונה שישראל מתכוונת לפתור את בעיית הרצועה על חשבונה באמצעות דחיפת העזתים לסיני. החרדה מ"המזימה הישראלית" מעמיקה באחרונה נוכח התוכנית לכיבוש העיר עזה ולריכוז רוב העזתים באזור קטן בדרום הרצועה, ולכך מתווספים ההתלהבות שהפגין נתניהו מתליון "הארץ המובטחת" (שכולל שטחים במדינות ערב, לרבות מצרים), "הראיון" שהעניק לערוץ הטלגרם "אבו עלי אקפסרס", ובו האשים את קהיר בבלימת הגירה מעזה (דבר שגרר חילופי דברים קשים בין המדינות), וכן הצעה שהעלתה השרה גילה גמליאל מתחילת המלחמה (ועוד לפניה) לכונן מדינה פלסטינית בסיני, דבר שנתפס בקהיר כאיום רציני.
קשר רעוע וחוסר אמון עמוק
המשבר החריף ביחסים מלווה בקשר רעוע ובחוסר אמון עמוק בין הנהגות שתי המדינות. זהו מתכון להיווצרות מיסלקלקולציה טרגית, דינמיקה מסוכנת שמתעלת למלחמות גם כשהצדדים המעורבים לא רוצים בעימות. הגברת הדריכות הצבאית המצרית לקראת מצבי קיצון אפשריים (בעיקר פריצת הגבול עם עזה ונהירה המונית לסיני), מתפרשת כנראה בישראל כהיערכות למהלך התקפי וגוררת דריכות ואיומים מצד ישראל, ומכאן מתפתח כדור שלג שעלול להביא לחיכוכים, לרבות ביטחוניים, עד כדי ערעור הסכם השלום בין המדינות. כל זאת, למרות שאך באחרונה נחתמה עסקת ענק של אספקת גז מישראל למצרים, מה שלכאורה אמור לרסן הידרדרות ביחסים.
בפועל, אכן מידרדרים היחסים עם מצרים, בעיקר בעקבות חשש האחרונה שישראל מתכוונת לפתור את בעיית הרצועה על חשבונה באמצעות דחיפת העזתים לסיני
בין לבין נדרשת תשומת לב לאיומים שאינם מדומיינים או מומצאים מכיוון מצרים, ובראשם הברחות הנשק האינטנסיביות המקודמות מסיני לרצועה ולשטח ישראל, לרוב באמצעות רחפנים. כמו במקרה של ציר פילדלפי, שהיווה ערוץ מרכזי שדרכו חמאס הפך לצבא באמצעות הברחות נשק לפני 7 באוקטובר, גם ההברחות הנוכחיות נובעות משילוב בין אוזלת יד להעלמת עין, וייתכן שגם שיתוף פעולה מצד גורמים מצריים ש"גוזרים קופונים". תיאום ואמון הדוקים בין המדינות עשויים לסייע במיגור התופעה, וכמו תמיד מומלצת מעורבות של וושינגטון, מעניקת החסות להסכם השלום.
באוקטובר 1973 ו-2023, מקבלי ההחלטות המדיניים והביטחוניים היו רוויים ביטחון עצמי וזלזול באויב, ובכך יצרו במו ידיהם הפתעות אסטרטגיות וטראומות לאומיות. באוקטובר 2025 משתקף אתגר אחר, לא פחות חמור, של התעקשות לברוא איומים. הדבר נובע משילוב בין אינטרסים חשודים לדפוסי פעולה פוסט-טראומטיים של הסתמכות בלעדית על הפעלת כוח, והתנהלות על בסיס ניתוח יכולות הצד השני, בלי "לבלבל את השכל" עם פענוח הכוונות שלו. מדובר בדגם ייחודי של קונספציה המשלבת כמיהות לב, אידיאולוגיות, ופרנויות (חשדנות - אבל מהסוג הלא-בריא), וכל אלה ממחישים שוב את העובדה העגומה ששורשי קונספציית 7 באוקטובר מעולם לא תוחקרו כנדרש בישראל.
מיכאל מילשטייןהמתח הגואה והמסוכן עם המדינה בעלת הצבא החזק ביותר בעולם הערבי מחייב הבהרות - הן מצד ראש הממשלה והן מצד צה"ל. העמימות ושימור התיאום מאחורי הקלעים חשובים בדרך כלל, אבל במצב שבו היערכות מצרים למלחמה הופכת ל"עובדה" ומתפתח חשש לחיכוך גובר עימה, מתחייבת בדחיפות התייחסות פומבית, ועדיף שתהיה בעלת מסר מפייס ולא מתנצח ומאיים.
המעבר החד משאננות ו"הכלה" למפגני כוח בכל סיטואציה וזמן - שהפכו למעשה לאסטרטגיה של ישראל בחצי השנה האחרונה - עלול להפיל על ראשה עוד מערכה שלא ניכר כי לצד השני יש אינטרס בה, ומסכנת את אחד הנכסים האסטרטגיים הישראליים החשובים ביותר בחצי המאה האחרונה. כל זאת, בעת שבה ישראל שקועה עד צוואר בזירות לחימה שלא מסתיימות, נקלעת לבידוד חריף בזירה הבינלאומית, ומתקשה לבסס קונצנזוס מבית לעימותים השונים, ובפרט זה בעזה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 28.09.25
