נסיעת השרה להגנת הסביבה לארה"ב הפכה בשבוע החולף לתוכנית ריאליטי מרתקת. גם החתום מעלה מצא את עצמו, באופן שאין לתאר אותו אלא כמביך, יושב מול מסך כזה או אחר ומרענן שוב ושוב את חשבונות הדיגיטל של עידית סילמן במטרה להבין, מדוע נסעה על חשבון משלם המסים לאחת הערים היקרות בעולם (אפילו יותר מתל-אביב!) בשבוע של ראש השנה. הידיעה שבעיר אכן מתקיים כנס חשוב בתחומי משרדה אך סילמן ממילא לא השתתפה בו עקב החג, רק הפכה את האירוע למהפנט עוד יותר.
מכיוון שאין חטא חמור יותר לכותב מאשר בזבוז מילים (והלוואי שנבחרי ציבור היו מתייחסים לכספי הציבור באותו אופן, אבל זה טור בעיתון ולא ספר מדע בדיוני), יש לגשת לשורה התחתונה: נסיעתה של סילמן הייתה נחוצה בערך כמו הרמקולים שהוצבו ברחבי עזה כדי להשמיע את נאום ראש הממשלה באו"ם. מובן שסילמן עצמה לא נזקקה לשירותי הגברה: היא התייצבה ביציע לצד בכירי המשלחת – אשת ראש הממשלה, הבן שלהם וגם ניקול ראידמן עם הילדים – וזכתה להגשים את ייעודה ההיסטורי: להיות טובה עד הסוף. טיפוסים ציניים וערלי לב יכולים לטעון שזאת הייתה כל מטרת הנסיעה של סילמן, עם כל הכבוד לביקור בקבר הרבי מלובביץ' ופגישות עם "יועצים, מנהיגים ואנשי מקצוע ממדינות אחרות".
1 צפייה בגלריה
הנסיעה של עידית סילמן השרה להגנת הסביבה לעצרת האו"ם בניו יורק
(צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של עידית סילמן)
חשדות כאלה, שכאמור אינם אלא פרי הדמיון הקודח, הם עניינם של הגורמים המוסמכים, שצריכים לבדוק לא רק את הנסיעה עצמה אלא מי אישר אותה. עד שזה יקרה, כלומר ברבע לאף פעם, נותר להרהר שוב בהיותה של סילמן משל מהדהד ועמוק על ריקבון, ניהיליזם ויריקה בפרצוף. אבל מה שפחות נהוג לדון בו הוא ההקשר המלא של סילמן והחטא הקדמון שהוליד אותה כדוגמה ומופת לכל מה שהופך את החיים הפוליטיים בישראל למדמנה רוחשת של בינוניות ועליבות.
הרי מבחינה אידיאולוגית נטו, ככל שיש לה אחת כזאת, סילמן נמצאת כיום דווקא במקום שבו החלה את הקריירה הפוליטית שלה: גוש הימין השואף לממשלת ימין צרה. האופורטוניזם, שהיה לסימן ההיכר שלה, וסביר להניח שגם למורשתה, התגלה כבר בהצטרפותה הנלהבת להחלטה של נפתלי בנט, להפר לפחות שתי הבטחות בחירות מפורשות, מתועדות ואפילו חתומות, במטרה להקים את "ממשלת השינוי". עבור בוחרי ובוחרות מפלגת ימינה, היותה של סילמן יו"ר הקואליציה אז ותומכת נלהבת של הממשלה הייתה לא פחות אצבע בעין מהאופן הנלעג שבו היא הפילה את אותה ממשלה, לכאורה לטובת שריון בליכוד ותפקיד שרה. במילים אחרות, כל צד נהנה בתורו מהדבר היחיד שהיה לה להציע: האצבע שלה.
נדמה שכל מרצה של סילמן מושקע כעת בפעולות שיעזרו לה לשרוד פריימריז בליכוד, כלומר יעניקו לאצבע שלה את החמצן הפוליטי שישאיר אותה במשחק
סילמן עצמה מבינה את זה מצוין, ולכן נדמה שכל מרצה מושקע כעת בפעולות שיעזרו לה לשרוד פריימריז בליכוד, כלומר יעניקו לאצבע שלה את החמצן הפוליטי שישאיר אותה במשחק. ניסיונה בשני הצדדים לימד אותה שלא מגיעים ליעד בעשייה מצטיינת לטובת כלל הציבור אלא בציות עיוור לדף המסרים וחנופה אינסופית למוקדי הכוח: פעם קוראים לו בנט ופעם נתניהו ומתפקדי הליכוד. ככה נראית מערכת פוליטית שבורה שהתרוקנה משחקנים ושחקניות בעלי שיעור קומה וחשיבה עצמאית והפכה לתיאטרון בובות המנוהל על ידי חבורה מצומצמת וריכוזית של מושכים בחוטים. כל עוד זה המצב, הסילמנים לא הולכים לשום מקום - אם כי הם בהחלט ימשיכו לנסוע.
