אם את אישה שחיה בישראל בטח כבר הספקת להבין שתרצי או לא – את חלק ממגזר מוחלש, שסיכוייך למות מחנק באבני חצץ לא קטנים, שבמרבית המקרים הרוצח יכיר אותך לפני שחרץ את דינך לסקילה/חנק/ירי/ דקירה, ושפסיקותיו של בית המשפט – גם אם הרשיע אתמול את אדוארד קצ'ורה בגרימת מותה של ליטל יעל מלניק ברשלנות בלבד, הן ממש לא הגורם לכך שהרוצח הבא כבר משייף את הסכין. כי ליטל יעל מלניק הייתה אמנם נערה יפהפייה ובודדה שנפלה קורבן לפסיכופת חסר גבולות, אבל היא גם ננטשה הרבה קודם על ידי הרשויות שהיו אמורות להציל אותה.
כשנפלה לידיים של מפלצת מטעם הממסד, היא כבר הייתה מתה מבפנים. התרגלה לעריצות סתמית של בעלי תפקידים שאף אחד לא דאג לסנן אותם לפני שהורשו לטפל בה, צעירה מכדי לזהות סוטה בתחפושת של אח רחמן, רכה מדי בשביל ללמוד איך מציבים גבול לבעל סמכות שמזהה ריח של דם ויוצא לטרוף. היא שכבה מתחת לאדמה כשרק הידיים שלה מבצבצות החוצה, ואולי חשבה בפעם האחרונה שהיא הייתה צריכה לספר למישהו אחד בעולם על בן הזוג שגמר לה את החיים. היא בת 17 והוא בן 49 – אירוע חריג בכל קנה מידה מערבי, ובכל זאת אף אחד לא ראה, אף אחד לא שם לב לפדופיליה שמשתוללת שם בחסות הממסד – גם לא אחרי שהתקבלו נגד קצ'ורה תלונות על מגע בלתי הולם עוד לפני שהרג את מלניק, ואף אחד לא לקח את הילדה הזאת חיבק אותה ואמר לה: "אנחנו רואים אותך. לא נעזוב אותך עד שתהיי בטוחה".
יעל ליטל מלניק ז"ל הייתה לבד בחייה ובמותה, ואף בית משפט לא יוכל לנקות את הכתם מהכשל הנורא של כל אנשי המקצוע שפגשו אותה בדרך לטקס הקבורה הסודי. לא שמישהו בא איתם חשבון: אף אחד מבעלי התפקידים במחלקה שבה אושפזה ליטל – לא נחקר או נתן את הדין על החידלון הנורא, שקרוב לוודאי לא היה מתרחש בכלל אם זאת הייתה הבת של מישהו חשוב. על הסקת מסקנות ושינוי נהלים בעקבות הרצח, אין מה לדבר – מערכת בריאות הנפש בקריסה מתמדת עוד לפני טבח ומלחמת אוקטובר, ומי שיחפש אשמים נוספים בשרשרת הפיקוד עלול לגלות שאין. גם אין מי שיחפש אותם – מבקר המדינה עסוק מדי, אין מי שיטרח לתשאל לטובת הסקת מסקנות, לתבוע התנצלות בפני בני המשפחה שרק אישפזו ילדה במוסד לבריאות הנפש וקיבלו בחזרה גופה שכבר נקברה פעם אחת.
אם חייה של נערה בת 17 לא היו שווים יותר מדי לפני 7 באוקטובר, אז ערכם ירד עוד יותר אחריו, וכל שלב במשפט של הרוצח אדוארד קצ'ורה רק מזכיר כמה עוד הדרדרנו מאז. לא רק 27 הנשים שנרצחו מתחילת השנה – מספר שנמצא בעלייה מתמדת לאורך השנים, גם המערכות המקוצצות לעייפה, ובתוכן מערכת בריאות הנפש, מראות שלא למדנו שום דבר מהמוות הנורא של ליטל ושיש סיכוי סביר שממש ברגעים אלו אחד כמו קאצ'ורה עובד על הקורבן שלו. באין רדאר ממשלתי שמפקח על מחפשי עבודה בסביבת חסרי ישע, ימשיכו להסתנן למערכת יצורים שלא הייתם נותנים להם לשמור לכם על החתול.
כאבם הנורא של בני המשפחה שהתפרץ אתמול בבית המשפט נראה כמו ניסיון אחרון להבין איך נתנו לזה לקרות
כאבם הנורא של בני המשפחה שהתפרץ אתמול בבית המשפט נראה כמו ניסיון אחרון להבין איך נתנו לזה לקרות. כמו כל אחד במדינת ישראל, הם יודעים שהמשטרה לא מאוד פנויה לעזור לך במקרה שתזדקקי לה למטרות הצלת חיים מבן זוגך האלים, שאת הרצח הזה, כמו את 26 מעשי הרצח של נשים מתחילת השנה, אפשר היה למנוע. בקלות. לא צריך בית משפט, רק רשות לאומית עם סמכויות ותקציב להכשרה מקצועית עבור שוטרים, הגדלה משמעותית של כוח האדם במחלקות הרווחה, וקפיצה קוואנטית לשנות ה-2000 בכל מה שקשור לטיפול באלימות במשפחה ולגישה כלפי נשים שסובלות ממנה.
אף מתעלל לא שם רגע את הסכין בצד לפני שהוא נועץ אותה כדי לחשב את מספר השנים שבהן יבלה בכלא אחרי שיעצרו אותו, ולמעשה רובן המכריע של המפלצות מסוג זה אינן ניחנות ביכולת לקחת אחריות על ההשלכות המיידיות של מעשיהן, אבל לנו כחברה מתוקנת יש ועוד איך.
כי במקום שבו החוק מגבה היעדר ייצוג נשי בתוככי הכנסת, שבו מדורגים פערי שכר בין גברים לנשים כגבוהים ביותר מבין מדינות ה-OECD, שבו מבססות נשים רבות את מעמדן כספקיות ילודה לטובת רעיונות דתיים ומיליטריסטיים, שבו גברים קוראים לעצמם בני אומת הסטארט-אפ אבל דוחקים אותן למחלקת כוח אדם כדי שיוכלו לשלם להם פחות, זה המקום שבו יכו נשים וירצחו אותן. ליטל יעל לא הספיקה להבין שהיא שייכת למגזר מוחלש, והסוד ששמרה בבטן הוא שהרג אותה בסוף. המעט שאנחנו יכולים לעשות לזכרה זה להודות שמאז שנרצחה לא עשינו דבר כדי למנוע את הרצח הבא.
