"העסקה עשויה", אמרו בכירי ממשל טראמפ לדיפלומטים ערבים בוושינגטון. it's a done deal. כאשר שר חוץ ערבי הביע באוזני הנשיא טראמפ ספק לגבי התגובה של נתניהו בפגישתם היום, טראמפ אמר לו: "אני לא מתכוון לבקש מביבי (להסכים למתווה). אני אגיד לו (להסכים למתווה)".
האופטימיות האמריקאית היא טקטיקה: היא מבקשת להקטין את מרחב התמרון של שני הצדדים, ושל ישראל במיוחד, וללחוץ אותם אל קיר הסירוב: נתניהו לא יכול להרשות לעצמו לאבד את טראמפ וחמאס לא יכול להרשות לעצמו לאבד את העולם הערבי. מדינה תחת חסות; ארגון טרור תחת חסות. זה מה שיש.
נתניהו יכול לומר "כן, אבל" כמו שאמר שוב ושוב בעבר, אבל המסגרת, נקודת ההתייחסות, נקבעה. ה"אבל" של ישראל, גם ה"אבל" של חמאס, התכווצו. אריאל שרון נהג להשתמש באירועים כאלה במונח "קוראלס": הפרים הולכים בנתיב שהבעלים סללו עבורם, ללא פתח מילוט. יתכן שהפעם הקוראלס חיובי.
אם נתניהו עדיין חותר לסיכול העסקה, הסיכוי היחיד להגיע לכך יהיה להשיג סירוב מחמאס. אולי זה מה שדחף את נתניהו למבצע ההתנקשות הכושל בדוחא, בירת קטאר. הדרך הקלה ביותר למנוע עסקה היא לחסל את הפרטנרים.
הפרטים במתווה טראמפ חשובים, אבל חשובה ממנו המגמה. ב-12 ימי הלחימה באיראן ישראל וארצות-הברית הגיעו להישגים טקטיים מרשימים. הן לא הצליחו לתרגם את ההישגים הטקטיים לשינוי אסטרטגי. ישראל העדיפה מלחמה בעזה; אמריקה לא ידעה למנף. המתווה חותר בדיוק לזה: עזה היא הקומה הראשונה; מזרח-תיכון חדש, עם ישראל כחלק אינטגרלי ממנו, הוא הקומה השנייה. איראן אמורה להיות מבודדת או להשתנות ולהצטרף. זהו חזון שאפתני מאוד.
היינו בסיפור דומה בשלהי מלחמת יום הכיפורים. ישראל התמקחה על פרטי הפסקת האש. היו גורמים, ביניהם שר הביטחון משה דיין, שחתרו להמשך המלחמה. ראש הממשלה גולדה מאיר לא האמינה בהסכם. קיסינג'ר כפה עליה הסכם שהוביל בסופו של תהליך לשלום עם מצרים. יתכן שטראמפ, עם כל הפומפוזיות שלו, השקרים, השחיתות האישית, השטחיות, רואה את מה שאנחנו הישראלים מתקשים לראות: מעזה עשויה לצמוח טובה. אם חזונו יתגשם הוא יהיה ראוי לכל פרסי הנובל שבעולם.
אני מציע לקורא להטיל ספק בפרשנויות שמתארות את המתווה כתוכנית ישראלית בתחפושת אמריקאית. חלום הניצחון המוחלט לא כלול בה; גם לא כיבוש העיר עזה
יש לחזון הזה מחירים. אני מציע לקורא להטיל ספק בפרשנויות שמתארות את המתווה כתוכנית ישראלית בתחפושת אמריקאית. חלום הניצחון המוחלט לא כלול בה; גם לא כיבוש העיר עזה; צה"ל יצטרך לסגת מהרצועה, כולה או רובה; הסיפוח של הגדה או חלקים ממנה יורד מסדר היום; הרשות הפלסטינית תקיים נוכחות בעזה המשתקמת, בהסכמת ממשלת ישראל, ועל רקע ההכרה העולמית במדינה פלסטינית נוכחותה תתחזק גם בגדה; ומאות מרצחים, טרוריסטים על מלא, ישתחררו מהכלא.
נתניהו בוחר להדחיק את העובדות האלה. באחת הפגישות שלו בניו-יורק הוא טען שמנהיגים של מדינות ערביות מטלפנים אליו ומבקשים ממנו בשקט להמשיך להילחם בעזה. הוא לא למד עדיין שבמזרח-התיכון צריך להקשיב למה ששליטים אומרים בפומבי.
המתווה מחזיר את החטופים. זאת הברכה הוודאית: אם המחיר הוא פירוק הקואליציה והקדמת הבחירות, שיהיה. שובם לא יסיר את כתם ההפקרה, כשם שההישגים במלחמה לא מסירים את חרפת המחדל, אבל הוא יבטיח חיים לשורדים וסגירת מעגל למשפחות השכולות, אולי גם אנחת רווחה לישראלים כולם.
הציפיות לקראת הפגישה בבית הלבן גדולות. מי ייתן ולא יכזיבו.
