הדבר הראשון שמכה בי מיד עם ההתקרבות למתחם הנובה - המתחם המאובק, מוכה החום, באמצע כביש 232 - הוא האופן שבו הכל הפך ל... מה זה, בעצם? החניון מלא אוטובוסים, מכוניות, קבוצות מאורגנות, מדריכי טיולים, ומאות מבקרים פזורים, מסתובבים - כולל מאהל משטרה ושירותים וברזיות. קשה להתעלם מהאופן שבו הודבקו מחדש בקבוקי אלכוהול ריקים לבר, ומקררי-דמה מייצגים את המקררים האמיתיים שבהם התחבאו, רועדים מפחד, חלק מהקורבנות, והכל פשוט - בהיעדר מילה טובה יותר, אתר תיירות. מוקד עלייה לרגל. תכף יתנו לזה ניקוד ב"טריפאדווייזר".
אה, רגע, סליחה; לא, עדיין אין ניקוד, אבל בהחלט מוכרים ב"טריפאדווייזר" סיור באנגלית בפנינת התיירות הזו תמורת 350 דולר לאדם.
זה מה שהמקום שבו נטבחו 378 אנשים צעירים, 44 נחטפו, אין-ספור אחרים נפצעו, נאנסו, נכרתו, שמעו את הצרחות, התחנונים, היריות וצולקו לשארית חייהם, הפך להיות.
הנה אוטובוס שממנו יורדת כרגע קבוצת עובדי "למונייד". הנה מגיעה קבוצת עובדי "אמדוקס". הנה קבוצת עובדי התעשייה האווירית. כולן כאן במקביל.
המדריכים שלהן מיומנים, מתורגלים, יודעים לספר, לזעזע, לרגש. אני מדבר עם כמה מדריכים; זו תקופה שבה אין תיירים, הם אומרים, וישראלים מעוניינים לבוא לכאן. זו פרנסה. תיירות מלחמה.
מצד אחד, זה הגיוני. מצד שני, זה גם מקומם ולא הוגן.
למה זה הגיוני? כי ישראלים מגיעים לכאן כדי לראות מקרוב את מוקדי האימה המוחשית: מתחם הריקודים המרכזי של המסיבה שבה שהו, בזמן הטבח, כ-4,500 איש, שמאוכלס עכשיו כולו במאות עמודים ועליהם תמונותיהם קורעות הלב ביופיין של הנרצחים. ומכאן למתחם הכלניות המפוסלות, וממנו למתחם האמבולנס שבתוכו התחבאו 16 קורבנות וממנו ומהם לא נותר כמעט דבר; ומשם למתחם מכולות האשפה הנורא, שגם בתוכן התחבאו עשרות צעירים, בין שקיות הזבל, נלחמים על עוד טיפת אוויר, מסמסים מילים אחרונות לבני משפחותיהם, כמעט כולם נורו למוות. תמלילי שיחות הווטסאפ האחרונות תלויים מעלינו. "הם הורגים אותנו" הוא המשפט החוזר.
הכל פזור בשטח הקטן הזה – שמייצר בקלות את הכמות הגדולה ביותר של דמעות למטר מרובע שישראל מסוגלת לייצר – ואנחנו נודדים בין המיצגים האלה בחיפוש לא ברור אחרי משהו. לוקח לי זמן, אבל בסוף נדמה לי שאני מבין מה זה הדבר הזה: אנחנו מנסים לתפוס, פעם אחת, לרגע אחד, את הבלתי נתפס.
כי זה לחלוטין בלתי נתפס, בוקר 7 באוקטובר. זה היה בלתי נתפס מהרגע הראשון, משידורי הטלוויזיה הבל-ישוערו, ועד לרגע זה. הזוועה, האימה, הברוטליות, הרוע המוחלט, חוסר האונים, שדות הקטל של החפים; המוח לא מצליח לכרוך את עצמו סביב הדבר הזה, הבטן לא יודעת לעכל.
אז אולי דרך הרגליים. אז אנחנו מגיעים לכאן, כדי "לקבל פרופורציות על השואה שהייתה פה כשרואים את כולם, כל כך יפים וצעירים ותוססים", כמו שאומרת לי נורית רודריגז מכוכב יאיר, שפשוט הגיעה. "שנתיים עברו ואני עוד המומה וזה עדיין כבד מנשוא".
אתם עוברים על עוד טקסט, עוד סיפור, עוד ילדון, עוד אישה צעירה, ואתם מבינים, בהדרגה, מה מונח לפניכם: תנועה שלמה, עצומה, של ישראלים צעירים וחופשיים שרציחתם כאן היא בעיטה בראש וסתימת גולל על כל מה שייצגו והאמינו בו; לא חופש, לא אחווה, לא חיים, לא יופי, לא תנועה, לא תמימות, לא עתיד; פונדמנטליזם לאומני רצחני, פסיכוטי ומקדש מוות
אלה מילים שיחזרו על עצמן, לא חשוב את מי כאן תשאלו. "זה מאפשר לחוש בעוצמות הרבה יותר גדולות", אומרת לי דפנה עין-דור ממבשרת. "ואלה האנשים הכי שקופים שמתו. אף אחד לא שמע עליהם. לא הזכירו ולא יזכירו אותם. וכאן לפחות הם ביחד".
ואז אני מגיע ליגאל וג'ינה מחמלי מבאר-שבע, זוג ישראלים שלקחו יום חופש מהעבודה ובאו. "אנחנו, אחרי 7 באוקטובר, שרופים, הלב שלנו שרוף, אני לא חזרתי להיות אותו בנאדם", יגאל אומר, "ואני כל יום עדיין רואה סרטונים".
ניכר שהכאב מציף אותו והוא רק מחפש לאן להוליך אותו. היום הוא הוליך אותו לכאן. "תשמע, אני הכי ימני שיש", הוא מעיד פתאום, "ואני אומר לך: אני רוצה לראות את כל החטופים חוזרים, כל ה-48 האלה עכשיו. עכשיו! ואז, מעבר לגדר הם צריכים לדעת שירייה אחת – לא טיל, ירייה – וימותו מיליון איש. אנחנו רוצים שקט. אחרי 20 שנה, אנחנו רוצים שקט".
לך תתווכח עם זה, כשמתחם הנובה מטלטל מחדש גם את הזעם ששקע – אם בכלל שקע – והופך אותנו, לפחות כל עוד אנחנו שם, מאוחדים ביגון, ברורים זה לזה, ישראלים שעדיין רוצים, בסוף, את אותו דבר: שקט.
4 צפייה בגלריה
מדריכים מיומנים, מתורגלים, יודעים לספר, לזעזע, לרגש. מתחם המסיבה בנובה | צילום: הרצל יוסף
וזה המקום שבו המתחם הזה הוא גם לא הוגן. לא הוגן, קודם כל, בתחושה הארורה והנוכחת שאיתה אתה מסתובב פה, חי לגמרי, בין מאות האנשים הכי צעירים, יפים, חולמים, חופשיים ואנרגטיים שאפשר בכלל לדמיין, והם מתים. כולם מתים.
וכולם – רק תסתכלו בתמונותיהם על העמודים – אנשים בתחילת חייהם, אנשים שאהבו מוזיקה, המון מוזיקה, ואת המשפחה, סוסים, טבע, טרקטורונים, ספורט, גיטרות, גלשנים, ריקודים, יצירה. ואתם עוברים על עוד טקסט, עוד סיפור, עוד ילדון, עוד אישה צעירה, ואתם מבינים, בהדרגה, מה מונח לפניכם: תנועה שלמה, עצומה, של ישראלים צעירים וחופשיים שרציחתם כאן היא בעיטה בראש וסתימת גולל על כל מה שייצגו והאמינו בו; לא חופש, לא אחווה, לא חיים, לא יופי, לא תנועה, לא תמימות, לא עתיד; פונדמנטליזם לאומני רצחני, פסיכוטי ומקדש מוות.
ואין לכאורה שום טעם במילים כמו "פשוט תחיו. פשוט תהיו. תקלילו", ציטוט של מאיה פודר ז"ל, כשהוא מופיע על השלט לזכרה. או הציטוט של מעיין מור ז"ל, על השלט לזכרה: "תאהבי כל עוד את חיה ותמיד תזכרי: יש לך אותך".
לא, אין אותך. ואל תקלילו. זה מה שמתחם הנובה אומר לכם בעצם: כל הווייב הזה לא יכול להתקיים במקום הארור הזה. ואני יוצא משם – פיזית יוצא מתוך מכולת המוות, שאפשר עכשיו להיכנס אליה ולנסות לדמיין – עם דמעות על יותר מסיפורים טרגיים שמפורטים כאן בכמות שאין בכלל דרך להכיל; אני יוצא עם תחושה חזקה של מקום מקולל. אדמה מקוללת. קיום מקולל. גורל נצחי של מוות, שמנצח בכל פעם מחדש את כוחות החיים והאהבה, חזקים וצעירים ככל שיהיו. הכל נספג ונקבר באדמה.
אף אחד לא יגיד את זה – שהמוות פה מולך – אולי מלבד מי שעדיין רואים נכחה, למשל נעמה, בת 17 מחיפה, שמנקה באצבעותיה את האבק שהצטבר על עלי הכותרת של הכלניות המלאכותיות שלמרגלות העמוד ועליו תמונתו וסיפורו של קרוב משפחתה, רם (נשר) סלע, איש של טבע ומוזיקה והפקות שנרצח כאן. "האמת?" היא אומרת לי כשאני שואל אותה מה דעתה על המתחם, "שזה לא ממש משנה. אף אחד מהם לא ציפה שיקימו לו אנדרטה או יספרו על החיים שלו בשני דפי A4. לאף אחד מהם לא מגיע להיות פה. אף אחד מהם לא חשב על מעבר-לחומה, אבל יש את המעבר-לחומה. אני אישית מאמינה שהכל פתיר דרך מילים, אבל בשביל לדבר צריך שני צדדים, וכרגע אין אפילו חצי צד. זה בסדר, אין מה לעשות. אז אני אתגייס ואשרת. אבל כשאני אשתחרר אני אצטרך לבחור אם להמשיך לחיות בדיכאון הזה, או להעביר את עצמי למקום שבו אין אותו".
היא בת 17. היא מפוכחת. היא יודעת טוב יותר, אולי, מכפי שידעו נרצחי הנובה. כמוני, היא תוהה אם יש עוד תקווה למרות כל מה שהמקום הזה מדגים. והתמונות סביבנו עדיין חיות כל כך, עד שלרגע אפשר לחשוד שגם הם, בדרך כלשהי, קצת כאן; שאולי משהו מנשמותיהם, או לפחות מהאנרגיה שלהם, מרחף ברגע זה מעלינו, בינינו.
ואולי פעם אחת – לפחות פעם אחת – צריך יהיה לשים בצד את כל אופרציית ההנצחה הזו, ולקיים כאן, בדיוק כאן, עוד מסיבה אחת ענקית. הכי ענקית שהייתה. רק כדי להוכיח לעצמנו ולהם – מעבר לחומה ועמוק באדמה – שהמוות לא ניצח. שעדיין ממשיכים – ויש טעם להמשיך – לרקוד. לשמוח. להיות. לחיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
