הצהרות המנהיגים בבית הלבן אמש יכולות להישמע כמו פריצת הדרך לסוף המלחמה. הן גם יכולות להיראות, בדיעבד, כפתח הכניסה להרחבתה והסלמה. היו שציינו מיד אחרי הנאום כי לא ברורה עמדת חמאס, מדבריהם של הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו. אך טראמפ ונתניהו אמרו זאת די במפורש: התוכנית מוצבת לחמאס כתנאי. הוא חייב לקבלה. אם לא, לישראל תהיה לגיטימציה להמשיך לפעול, ובגיבוי אמריקאי. למעשה, בגיבוי משתמע של העולם הערבי וטורקיה, שתומכים בתוכנית. בכירים ישראלים אמרו אמש כי קטאר התחייבה למעשה בפני הבית הלבן שתביא את חמאס; שזהו הרקע להסכמת נתניהו להתנצל, ובעצם לספוג השפלה אישית ולאומית, מראש הממשלה הקטארי.
אם מנקים את הספינים ובעלי האינטרסים למיניהם, יש פה משהו לכל הצדדים. ישראל מקבלת את השבת החטופים, בראש ובראשונה. היה מעניין לראות כיצד ראש הממשלה, כאשר מנה את הישגי ההסכם, החל בכך – אחרי שבמשך שנתיים, עניין החטופים נדחק אצלו, במקרה הטוב, למקום השני. זהו אכן הישג מזהיר, אם יתרחש. חמאס יוותר מייד בהתחלה, לפי תוכנית הנשיא טראמפ, על קלפי המיקוח החשובים ביותר שלו וכנגד נסיגה מוגבלת מהרצועה. זה ההישג השני של נתניהו: לא רק שאין נסיגה מוחלטת מהרצועה בכלל (כי הפרימטר יוחזק על ידה), אלא שהנסיגות שיהיו (שוב, אחרי שהחטופים כבר חזרו) יהיו מותנות בכניסתו של כוח ייצוב רב-לאומי, והמשך הפירוז של עזה. המשמעות היא הישארות של צה"ל ברצועה, לכאורה בתנאים של אחרי סוף המלחמה. לגבי עזה עצמה, היא לא תישלט בשלב ראשון בידי חמאס או הרשות הפלסטינית, אם כי מומלץ לכל קורא נבון של תוכנית טראמפ להרהר מי הם אותם פלסטינים שישלטו בה. התשובה היא בעצם הרשות, ואין זה מקרה שהיא מבליחה שוב ושוב בתוכנית. עניין אחר הוא האזכור בתוכנית שאנשי חמאס שיניחו את נשקם ויתחייבו לדרך של אי-אלימות יזכו ב"חנינה" ואחרים יוכלו לצאת את הרצועה. משתמע כי מי שלא ייצא מהרצועה ולא יניח את נשקו – יהיה מטרה לגיטימית.
הוויתורים מבחינת ישראל אינם שווים בערכם, אבל שוברים לגמרי את חלומות הימין הקיצוני: אין סיפוח בעזה, אין טרנספר מרצועת עזה, יש עידוד לפלסטינים להישאר והתחייבות שיוכלו לשוב
המרכיבים הללו כשלעצמם הופכים את מתווה טראמפ לקשה לעיכול עבור חמאס. "אם חמאס יסכים לכל זה, וגם יסכים לקיים, זה אומר שהוא נשבר", אמר לי גורם ביטחוני בעל ניסיון אמש.
הוויתורים מבחינת ישראל אינם שווים בערכם, אבל שוברים לגמרי את חלומות הימין הקיצוני: אין סיפוח בעזה, אין טרנספר מרצועת עזה, יש עידוד לפלסטינים להישאר והתחייבות שיוכלו לשוב. הרשות חוזרת ובגדול – עם רפורמה, כמובן, שמי יודע אם אי פעם תתרחש. גם המינהלות בתוככי הרצועה יורכבו מפלסטינים, ואין ספק שמדובר באנשי פתח, הרשות ואולי גם גורמים אזרחיים של חמאס. כל הזמן שבוזבז על הצהרות נבובות שפוסלות את הרשות התברר כמבוזבז. ראש הממשלה הדגיש אמש בהצהרתו כי היא תורשה ליטול חלק רק לאחר רפורמות מקיפות ויוצאות דופן; הוא ניסה לומר לסמוטריץ' ובן גביר לא לדאוג. זה לעולם לא יקרה. אך ספק אם הם יתנחמו, בהתחשב בכך שהמילים המפורשות "מדינה פלסטינית" נמצאות בתוך תוכנית שישראל קיבלה. זהו תקדים חשוב מאוד לעתיד, הממחיש שפתרון שתי מדינות לשני עמים ממשיך להתקיים מבחינת ממשל טראמפ, האזור ובנימין נתניהו. לגבי פירוק חמאס מנשקו, הניסוח האמריקאי לא קובע שארגון חמאס יתפרק כולו מנשקו כתנאי להפסקת המלחמה, כפי שישראל ביקשה. הפירוז ייעשה בהדרגה, וזהו איננו תנאי ראשוני לעצירת המלחמה כולה.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיאך יש פה עניין חשוב מהתנאים. ממשל טראמפ, למעשה הנשיא עצמו, הצליח לעשות דבר נדיר: ליצור הסכמה על עתיד עזה. הסכמה שמבודדת לחלוטין את חמאס ומותירה אותו בפני ברירה קשה מאוד. להסכים – או לצאת נגד ישראל, ארה"ב, וחשוב מכך עבורו, העולם הערבי כולו. כפי שנכתב פה ערב העסקה הקודמת, אין אלא להודות על המעורבות האישית של הנשיא האמריקאי בניסיון להשיג הסכם בעזה ולהשיב את החטופים. בהצהרתו הארוכה מאוד, ציין טראמפ את ההפגנות בישראל למען החטופים, את ההפגנות למען סיום המלחמה, ואמר שאוהבים אותו. ההערכה הזו לנשיא האמריקאי בציבור הישראלי קיימת לא רק בגלל מחויבותו לסיום המלחמה, אלא יכולותיו לגייס אפקטיביות לצורך כך. הוא שהצליח לדחוק את נתניהו לעסקה הקודמת, והוא זה שעיצב את הנוכחית. עכשיו, מחכים לחמאס.
