במשך המון זמן אפילו לא ידעתי על קיומו של מיזם ההנצחה העממי בכיכר דיזנגוף. היו כל כך הרבה מקומות אחרים שבהם המוות הפך להיות חלק מהנוף. המדבקות של הנופלים שהודבקו בכל פינה, בתחנות הרכבת, על המכונה שנותנת לך כרטיס בחניון. וכמובן, שכמו כולם גם אני ביקרתי במיצג התמונות והכלניות באתר המסיבה ברעים. ואולי, המוות הפך להיות גם חלק מהנוף של הלב שלי. כי בחודשים שאחרי הטבח הפסקתי לצאת לבתי קפה. זה הרגיש לי לא קשור, לשבת באיזה חלל מעוצב ולהתעמק בשאלה איזה חלב בא לי עם ההפוך. שיבולת? רגיל?
ואז הגיע היום ההוא, כמה חודשים אחרי הטבח. חברה שלי הגיעה לתל-אביב מהיישוב רגבים, והיא הציעה שנפגש בכיכר במוצ"ש, אחרי שתסיים לבקר את הילדים הגדולים שלה שחיים בעיר. "בתי הקפה בכיכר כבר פתוחים?" שאלתי אותה. כל כך הסתגרתי בדירה שלא היה לי מושג מה קורה בעיר שלי. "לא נשב בבית קפה", היא אמרה, "נשב מסביב לכיכר, יש שם כיסאות פלסטיק ודשא ואני אביא בקבוק יין ונשנושים".
4 צפייה בגלריה
סוג של התקוממות אזרחית שמורכבת מדובונים ולבבות סרוגים, תמונות וחפצים דוממים קטנים שבכל זאת מצליחים לצרוח. כיכר דיזנגוף בשבוע שעבר
( | צילום: יובל חן)
אני זוכרת שזה קצת לקח אותי בהפתעה, כי חברה שלי בר היא אחות שכולה מהשביעי. המחבלים רצחו את אחותה הקטנה. קראו לה שחר מתיאס, זמרת ויוצרת נפלאה שרק אחרי ששמעתי את שיריה הבנתי איזה כישרון איבדנו באותו היום. וגם את בעלה ואב ילדיה של אחותה, שלומי, מוזיקאי מחונן. שניהם נרצחו כשישבו בממ"ד ביחד עם בנם בקיבוץ חולית. העובדה שהחברה שלי לא ראתה שום בעיה בלשבת בכיכר ואפילו אמרה "נעשה ערב בנות" כאילו נתנה לי הרשאה לצאת גם אני מהבית.
כשהגעתי לכיכר השעה הייתה שש בערב. היא הייתה מפוצצת באנשים. זוגות מבוגרים עם חולצת "ברינג דם הום" שהתיישבו עם כוס קפה טייק-אוויי בדרכם להפגנה בכיכר החטופים. הורים צעירים עם עגלות תינוק, וכמובן בר היפהפייה שלי, על תלתליה השחורים ועיניה הכחולות, שכבר ישבה על כיסא כתר על הדשא שמקיף את המזרקה. נתתי לה חיבוק גדול, למרות שאני מחבקת בינונית מינוס ויש לי נטייה לצ'פח כמו איזה דוד אשכנזי את הגב של מי שאני מחבקת מרוב מבוכה. "בואי, קחי יין", היא אמרה ישר ומזגה לי לכוס חד-פעמית שהיא הביאה איתה בתיק.
וככה ישבנו ודיברנו ושתינו. לא סתם שתינו, הערינו לתוכנו אלכוהול כמו שני מלחים רוסים שבורי לב. בשלב הזה כבר דיברתי עם כל כך הרבה אנשים שכולים שידעתי שאין שכול אחד שדומה לשני בעולם הזה. כל בנאדם חווה את האבל שלו בקוקטייל ייחודי של רגשות משלו.
השכול של חברתי, אישה עם נשמה עמוקה, היה פראי ויוצא דופן כמוה. מצד אחד, לא זוכרת שראיתי בנאדם מתמסר ככה לכאב שלו, היא בכתה אוקיינוסים של דמעות, ולא במסתרים, פשוט נתנה לבכי שלה להגיע מתי שהוא בא. "אני החלטתי שאני נכנסת דוך באבל", היא אמרה, "אני לא מדחיקה ואני לא מעסיקה את עצמי בכוח כדי לשכוח, כל מה שאני מרגישה באותו רגע, אני נותנת לו להיות". ומצד שני, האישה המדהימה הזו התעקשה להמשיך לחיות בכל הכוח. לנסוע עם בעלה האהוב לטיולים, לארח את המשפחה בבית ולהגיש להם את האוכל המטורף שהיא יודעת להכין.
אבל באותו יום ראיתי משהו נוסף בשכול שלה. את הרצון להתפרק, לשתות יין לא כדי שהכאב ייעלם, הוא אף פעם לא ייעלם. יותר כדי להתקרב לכאב ממקום משוחרר יותר. זו הייתה השתייה הכי עצובה שחוויתי, אני והיא, על כיסאות כתר, שותות לא כדי לשמוח, אלא כדי להתאבל.
ואז היא שילבה את הזרוע שלה בזרועי ואמרה, "בואי, נעשה את הסיבוב". לא הבנתי לאיזה סיבוב היא מתכוונת, עד שהיא משכה אותי והתחילה ללכת איתי מסביב למזרקה. ושם, על שולי הבטון שמקיפים את המים, פתאום ראיתי את זה. את המוני התמונות ונרות הנשמה והמזכרות הקטנות שאנשים הניחו כדי להזכיר את כל אלפי האנשים הנפלאים שנשחטו ככה. כל זה הונח בערבוביה ספורדית וחסרת כל תכנון סביב המזרקה של יעקב אגם, זו שהייתה סמל לתל–אביב הנהנתנית של פעם. ועכשיו, במקום סילוני האש והשואו, היה שם גלעד מאולתר ועצוב מהסוג שאף ממשלה לא הקימה עם תקציב, ואף עירייה לא הזמינה מפסל ידוע. האנשים, האזרחים הרגילים, הם שבאו והניחו בדממה ובלי שאיש ביקש מהם את הכאב שלהם על שפת המזרקה.
חגנו בעיגול, מסתכלות על תמונות של חיילים ושוטרות וילדות יפות שנטבחו במסיבה, שלידן הונחו מזכרות אישיות ונרות נשמה ועשרות דובוני פרווה שמישהו מרח בכתמי דם ופיח, להזכיר את הילדים התמימים שלנו שהמחבלים לקחו באותו יום. אני זוכרת שחשבתי כמה יהודית היא התנועה הזו של ההליכה במעגל. איך היא בפני עצמה סוג של תפילה. יהושע שסבב את חומות יריחו, חוני המעגל שהתפלל לגשם, מעגלי החיים בחתונות של אברכים, ועכשיו, גם אנחנו חגות ממזכרת לתמונה של שני חברים צוחקים, לדובון. מבצעות איזו הורה של עצב אינסופי. כשהגענו לתמונה של אחותה וגיסה לא אמרנו כלום. רק עמדנו ונתנו לדמעות לרדת.
הסתכלתי על פניה של חברתי, אבודה בתוך עולם חדש ואפל שבחיים לא אוכל לבקר בו ביחד איתה, ופתאום הרגשתי כעס. "אני לא מבינה למה אין עדיין אף אנדרטה ממשלתית אחת לזכר הנרצחים", אמרתי לה. "איך זה שהם משאירים את זה לאזרחים?" "כן", היא אמרה. "הם אפילו לא מוכנים שיהיה טקס ממלכתי אחד קבוע, אומרים שהם לא מוכנים שהוא יהיה ב-7 באוקטובר אלא באיזה תאריך עברי משתנה". לא הצלחתי להבין אם זה מכוונות רעות, אם מישהו שם למעלה פשוט לא רוצה שנזכור מה קרה. ואולי זה בגלל שהמלחמה עדיין נמשכת, ואי-אפשר להנציח שום דבר כל עוד הוא קורה.
"אנחנו עדיין עמוק בתוך המלחמה ועמוק בתוך השסע הפוליטי והחברתי", אמר לי חבר כשחזרתי הביתה. "עדיין בתוך הטראומה, אז פלא שלא הגענו לשלב הפוסט-טראומה?" הוא אמר שאירועי ההנצחה הם עדיין שנויים במחלוקת ולכן האזרחים הם שמרגישים צורך לבצע כל מיני פעולות ספורדיות כדי לזכור. סוג של התקוממות אזרחית שמורכבת מדובונים ומלבבות סרוגים צהובים ותמונות, חפצים קטנים ודוממים שבכל זאת מצליחים לצרוח. אנחנו לא נשכח ולא ניתן לשכוח אותם.
שנתיים חלפו, והיום אני באה לבקר במזרקה שוב. כשאני חגה את העיגול אני מגלה שכמעט כל התמונות שמונחות שם כבר דהו. דהו בצורה כזו שברוב הצילומים כבר אי-אפשר לזהות את הפנים של הנרצחים
שנתיים חלפו, והיום אני באה לבקר במזרקה שוב. כשאני חגה את העיגול אני מגלה שכמעט כל התמונות שמונחות שם כבר דהו. דהו בצורה כזו שברוב הצילומים כבר אי-אפשר לזהות את הפנים של הנרצחים. אפילו אין לי מושג מה עשה את הנזק הכי גדול, ימי השמש הקשים של הקיץ שלנו, הגשם שבכל זאת הספיק ליפול פה במשך שני חורפים שלמים. כל מה שאני יודעת זה שאחרי 730 ימים, הגלעד האזרחי נראה מלוכלך ומאובק בצורה שלא הולמת את הקדושה של המקום.
המזכרות עדיין שם, הכומתה הירוקה של חייל שהיה ואיננו. זר רקפות ורוד מבד, להזכיר את מאיה וקרינה, שתי צעירות יפהפיות ושמחות שטרפו את החיים, רק שהן כבר איבדו צורה, נראות מסומרטטות. מכאיב לי לחשוב על אמא שכולה שמגיעה לפה ומגלה שכבר אי-אפשר לזהות בצילום את הפנים של הילד שאת עיניו היא רואה בכל שנייה שבה היא נושמת. שהזר שהניחו ליד תמונתו הוא כבר אסופה של עלים יבשים שעוד שנייה מתפוגגים. אני מבינה שהכל עוד נמשך וזה לא הזמן לסכם ולהנציח, ועדיין, איך אפשר להשאיר את מי שאיבדו הכל בלי אנדרטה ממלכתית אחת שמטפחים אותה ושומרים עליה?
"יהלי, אל תרוץ למזרקה לבד", קורא אבא צעיר לילדון כבן שלוש. ואני חושבת שהילד, הוא כבר חי עמוק בתוך המוות. בכל פינה הוא רואה עיניים של אנשים מתים שניבטות אליו, הוא מבין בחוש שהדובונים האלו הם לא למשחק, שאסור להתקרב אליהם. "מה קרה להם?" הילד שואל ומצביע על זוג צעיר שמתחבק בתמונה, והאבא שותק. לא מספיק שהוא מתקשה להסביר לילד למה עדיין יורים עליו טילים בלילה, איך הוא יסביר לו מה שעוד לא הצליח להסביר לעצמו במילים?
ואולי, אני פתאום חושבת, הגלעד הזה נראה קצת כמונו. כי הפנים של הישראלים כבר לא מלאות בהלם ובכאב חשוף, לא כמו אז, בחודשים הראשונים של אחרי הטבח, כשהייתי יוצאת לקנות בסופר ובתור עמדו אנשים שלא העזו להשמיע מילה, רק עמדו וחיכו להגיע לקופה כמו באיזו עצרת זיכרון של לחם ועגבניות. אחרי שנתיים, הרעש וההמולה והריבים על חניה כבר חזרו לרחובות, הפנים של האנשים כבר כאילו נורמליים לגמרי. ובכל זאת אנחנו שונים. הכאב הטרי כאילו דהה, אבל אם מסתכלים רואים טוב-טוב איך היגון והייאוש והחרדה כירסמו לנו את הצורה. מחקו את הצבעים החזקים שהיו לנו ולחיים שלנו פעם. והמוות? הוא עדיין איתנו בכל פינה. לא רק בכיכר הזו ובתחנות רכבת, אלא בכל מבזק חדשות. מוות שקרה כבר ומוות שעוד מתרחש, ובתוכו אנחנו, אנדרטות מהלכות ומבולבלות.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
